אני כל כך זוכר אותך
ולא מהמקרים
אני כל כך חי אותך
אבל לא במציאות
אני כל כך מתגעגע אליך
ולא מהיכרות
אז תן לי לחזור אליך
ואזכר בהכל
תן לי לבנות אותך
ואחיה אותך כמו שהיה
תן לי לחיות בך שוב
הייתי כל כך קטן כשעקרו אותי ממך
היית כל כך יפה כשלא הערכתי אותך
כל כך רוצה לחזור אליך, ירוק ופורח
עוד נחזור אליך גוש קטיף, עוד נחזור,
בקרוב.
כתיבה ותוכן באיכות עוצמתית ביותר!!!
מקצועי ונוגע בלב
אני זוכר כשהגעתם,
מיד באהבה נכבשתם,
לכפר דרום התחברתם
ומאז לא עזבתם...
עד שבאו המגרשים,
וגרשו צעירים גם ישישים,
משם יצאתם תשושים,
מכל העוצמה נשארתם חלשים,
עברתם בהמשך ל'שומריה',
והבטחתם לא חלום לא הזיה,
כל הנשמה עוד תהלל יה,
כשנשוב לכפר כל החבריא.
והנה תראה איזה קטע,
משם עברתם ישר ל'נטע',
והבטחתם גם אם יודיעו לפתע,
לשם נחזור במהירות ללא רתע.
מרגש לראות פה מלא תחינה,
מתפלל לבורא שוכן מעונה,
שכפר דרום יהא עיר נאמנה,
האמן, שוב תשובו ברינה!
כתוב יפה כל כך.
התחברתי ביותר 
קצת הפריע לי המילה בסוף.
כלומר, מעולה שהיא שם, אבל לדעתי היא צריכה להיות מחורזת ל'פורח', כך זה יישמע המשכי ולא קטוע.
נסה לקרוא את זה כך:
"כל כך רוצה לחזור אליך, ירוק ופורח
עוד נחזור אליך, גוש קטיף, עוד נחזור,
אני מבטיח."
דרוש חיזוק אל חיזוק, הלחם אל הלחם, דרושה הברגה בהברגה, קדיחה אל ריתוך,
דרושים גובה ומסה דרושה התפרצות, דרושה אש בערה היישר מן המקור,
דרושים חמשת החושים, בכל הכוח.
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמרה איין ראנד,
לשלוח חץ אל האוברמאנץ', אמר ניטשה,
תקום התחיה בשרירים מסורגים על גופים מחוטבים, אמר הרב קוק
לעקור את העצים, מבקש העילוי. בגוף מתכת בזרועות כבירות בהידראוליקה כבדה מסיבית,
לעקור העצים, לעקור ההרים לרסקם זה בזה.
רומס העילוי בכפות־ענק את הארץ.
מנתץ פסילים.
מותיר מאחוריו גלי עצמות נציבי מלח
עיניו אש יוקדה וסביביו נסערה מאוד.
זועק נוהם צווח העילוי אל השמים
זוקף אצבע:
לא יעמוד עץ לא תהיה פינת חמדה,
לא יהיה צל להשתכשך בו.
"העילוי תמיד רוצה להשתלט, לקחת אחריות," לוחשים בינם לבינם הצבים.
"העילוי לא מבין את החלשים, העילוי שורף הכל," מצפצפים הנברנים במחילות.
"העילוי ירוקן את העולם מעצמו, יעלה אל השמים ויעלם," מסבירים החכמים העתיקים.
דרוש מזון לספק את הרעב דרושים עצים להסקת הבעירה דרוש הצל להעלמת החושך דרוש חוף להטבעת הים דרושים זכרונות לפרידה מן השכחה,
הולך ורומס העילוי את הארץ
דורס ודורס ודורש.
זה כמו dieselpunk שהופך למעין תורה רוחנית
הכל חזק וענקי ורועש ונלחם במובהק בחלש ובישן ובעדין (בניגוד לתרבות העכשווית שמנסה "לטשטש" או להסתיר את הנושא בגלל נקיפות מצפון)
רוחניות "שרירית־גברית" שדורסת את הצד הטבעי (או אולי: את הארכיטיפ הנשי?) שבנפש => דרוש חוף כדי להטביע את הים (הים תמיד מזכיר לי רחם, כמו שמקווה מזכיר רחם, או איזשהו מצב בראשתי טרום־בריאה), זכרונות לפרידה מן השכחה (שלדעתי היא מנגנון שיש בו משהו מרגיע, מחלים, "משחרר", רפוי, נעים).
מאוד מעניינת האמירה של החכמים העתיקים. זה מזכיר לי משחקון פלאש ישן שבנוי על אותו רעיון (כל תור מקדם את האנושות מבחינה מדעית, בהתחלה האנושות היא באזורים קטנים מוקפים חומות עץ כדי להגן מפני חיות טרף, לאחר מכן זה מתהפך, בסוף העולם כבר שחוק והאנושות בונה חללית גדולה ומתחפפת משם. משחק של כמה דקות בלבד.) האם ה־endgame הרוחני שווה את זה? מעין הניסיון של דור הפלגה לחזור לגן־עדן בכוח ההנדסה והטכנולוגיה, אם לפרש את הסיפור כך.
מעניינת גם ההשוואה בין הפילוסופים שהזכרת, אמירה חדה של "tone down".
bekizur ze nifla
וּבוֹאִי עַכְשָׁו
תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב
כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה
מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי
כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי
בְּלֵיל סַעַר
וּשְׁתִיקָה.
וּבוֹאִי
תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת
חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים
תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת
הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ
תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי
תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי
נִשְׁמָתִי.
תִּלְחֲשִׁי
בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק
שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
תְּחַבְּקִי
כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי
אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי
וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי
תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי
שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל
אֶפְשָׁרִי.
וּמוּל יָרֵחַ
שׁוֹתֵק
נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ
הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת
אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ
נְגַלֶּה שֵׁנִית
עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ
הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ
הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר
אֶת הָאֹשֶׁר
שֶׁל שְׁנֵינוּ.
זהחלום?
משיח יקר
בלי כתר מזהב
בלי מעיל עד הרצפה
בלי גלימה
בלי יומרה
בוא על חמורך
בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא
אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא
נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש
נהיה אנחנו דף גמרא
והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות
די בזה, באמת, די רק בזה
ואז כולם יקומו לתחייה
נשמע תורה ממי שאמרה
אשב לי בשורה האחרונה
די בזה, באמת, די רק בזה.
הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!
מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.
הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש.
"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...
זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":
"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי?
אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.
תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת
שעיקר הגאולה היא שיהיה פנאי מהכל לעסוק בתורה. ולפי זה יוצא, שיכול להיות שהגאולה (כרעיון) תגיע, ואף־אחד לא ישים לב, כי כולם יהיו עסוקים בשטויות. או שאוהבי התורה ישימו לב, אבל זה לא ייראה כמשהו שונה כלפי חוץ. כמובן, זה לא ממש מה שהנביאים ומזמורי תהילים מתארים, אבל זה רעיון.
זה מתחבר לגישה הליטאית – נפש החיים – "מור"קים ליטאיים" ששמים את לימוד הגמרא (לאו דווקא הלכה מעשית, או איזושהי "תורה חדשה" ומסנוורת שתרד משמיים בעתיד, אותם דפי גמרא מצהיבים ואהובים) במרכזו של עולם – יש סיפור על איזה אחד שחשב שהוא המשיח (האמת – פגשתי כמה כאלה בחיים האמיתיים, וזאת הייתה השראה לחיבור הזה), ורצה לפגוש מיד את כל גדולי ישראל, אז נכנס אם אני לא טועה לרב שטיינמן, שקיבל אותו בשמחה, אמר לו יופי, בדיוק הכנתי רשימה של כל ה"תיקו" בגמרא ועוד שלל קושיות שלא מצאתי להן תירוץ, אולי כבודו יואיל לתרץ לי, כמובן מדובר היה בעם הארץ גמור ונאלץ לברוח משם כל־עוד נפשו בו בבושה ובחרפה... וכמובן השיר הידוע "מה יותר מתוק מדף גמרא" אמנם לא הכרתי את כל המילים עד עתה אבל בהחלט אותו וייב ליטאי.
הרעיון של אכילת הגמרא מקביל ל"תורתך בתוך מעי" או אכילת המגילה של יחזקאל, או פסוק קצת פחות ידוע שמצאתי בירמיה: "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי יי א־להי צבאות." ואדם הוא מה שהוא אוכל (פרשת שמיני), אם כך, אם "נאכל" מספיק גמרא, נהיה אנחנו גמרא מהלכת, אולי.
עכשיו, האמירה הליטאית הזאת, שאמנם איני קונה אותה במלואה (אני איפשהו באמצע מהבחינה הזאת), חושבני שהיא על־כל־פנים קונטרה חשובה (לפחות כקונטרה) לכל־מיני פנטזיות גאוליות שמתחילות להתפזר, לטעמי. אני רוצה לכנס את הקשר לקב"ה למשהו הרבה יותר אישי, עדין, "חברי" (המשיח כחברותא), תמים, מוכר ואהוב, כמו שציינת נכונה – מקום לסגת אליו, להתכנס אליו, לאו דווקא לכבוש בקול רעש גדול.
מתוק כל כך
מַיִּם הזורמים בַּמקלחת
שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי
לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי
חָפפו אותי, שַפשפו אותי
קָלפו אותי, סַחֲפו אותי
טַהֲרו אותי, הִרגו אותי
הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה
פִּשטו את עורי
מָרקו את בשרי
הַתיכו את עצמותיי
מַחֲקוּ אותי
בריח שמפו נפלא
בניחוח פרחים עוצר־נשימה
חַבְּקוּ אותי
חִנקו אותי
שַחְררו אותי
קִברוּ אותי
ואיעלם לי
ואחיה לי
בין אינספור בועות סבון.
///
בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)
מחפש שםוגם במטא אני חושב שבכל חיבוריי אין דרך להבין לא־נכון, מרגע שהמילים נכתבו הן ברשות עצמן
בחיבור הזה גם המצע של הכאב
וגם בועות בניחוח פירות קיציים.
1.
קמצא ובר קמצא 2026
לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו
שם זה התכתב עם הסיפור
כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.
ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?
אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.
2.
על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם
רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור
ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק
אבל אין בו אהבה
חסר לו את הכוח הכי חזק
הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.
ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.
אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.
הוא לא יודע מה זה אהבה.
3.
קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד
אבל ממש קצת
בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי
לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו
אפשר לתרץ שזה רצון השם
רצון השם בתחת שלי
זה חולי שליטה
וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול
4.
רווחה (?)
אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש
ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"
ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות
ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד
והאם זה בכלל אלימות?
לא יודעת
ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)
כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.
גור-אריהאני מדברת עם עובדת סוציאלית
תודה 🙏🏽
וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.
שיהיה חג שמח
5.
יום ראשון בערב
אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם
והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר
כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר
והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"
ושקט.
6.
פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם
אז זאת אמא
לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי
היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה
על הזין שלי
מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר
אולי היא כזאת
אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.
"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת
ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.
ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה
סעמק
הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:
כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.
לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":
א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית.
ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...
יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!
הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך.
עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה.
אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?
הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.
ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך.
אז הבנת.
פשוט היית חולת אהבה.
אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.
כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)
