זה היה בחצות.
השמש טיפסה גבוה למרכז הרקיע, היכן שיכלה לתפוס את העמדה הטובה ביותר כדי לשלוח באכזריות את קרניה הישר על גופם של עוברי אורח מזדמנים שעשו את הטעות הנוראה שביציאה לדרך בצוהרי היום החם ביותר בחודש אב.
לא היו לה הרבה מטרות. מעטים היו האנשים שהעזו פנים כנגדה וקראו תיגר כנגד שלטונה המוחלט בשמי התכלת הבהירים שכיסו ככיפה את שרשרת ההרים הארוכה. אבל אחד מהבודדים הללו עשה כעת את דרכו בעקשנות במעלה המדרון התלול רכוב על גבי בהמה מותשת למראה. גם האיש לא נראה במצב הכי טוב. נו מילא – עוד מאמץ קטן והוא ישבר.
המביט מקרוב היה עשוי אכן לחשוב שהאיש נתון על סף שבירה. הוא לא היה זקן, וגם לא צעיר במיוחד. הייתה לו חולצה רפויה בעלת שרוולים רחבים, מלוכלכת שנחה על גופו בצורה זרוקה ומוזנחת למדי. פניו היו סמוקות מרוב החום הגובר, גבו היה רחב וכפוף ורצף כמעט קבוע של טיפות זעה לוהטות זלג ממצחו דרך לחייו עטורות הזיפים אל האדמה הסדוקה מרוב צמא שכמו בעווית של מזוכיזם פערה את פיה כדי לקבל את טיפות המלח.
אבל הוא היה חזק מזה. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" נאמר. אומנם הקנקן שלו היה נראה חבוט במקצת אבל תוכנו נשמר היטב, יציב ובלתי מעורער.
אך הבהמה המסכנה ככל הנראה לא חשה כמוהו. לפי האיטיות מעוררת הרחמים שבה נעו פרסותיה על הקרקע היבשה והטרשית ניתן היה לשער שעוד רגע קטן והיא תקרוס תחתיה. לכן הוקל לו כשרה מרחוק קבוצה של שלושה עצים רחבי צמרת כזקיפים בעמדת משמר מבודדת על צלע ההר. הוא כיוון לשם את היצור האומלל. "רק עוד מאמץ קטן" אמר וטפח בחיבה על צאוורה. הבהמה לא ענתה לו, רק הוסיפה לבעוט הצידה שברי אבנים קטנות ורגבי עפר יבשים שנבקעו תחת מדרך רגלה.
מתחת לצילם של שלושת העצים מזג האוויר לא היה נעים בהרבה. אומנם היה מעט קריר יותר שם אבל לא הייתה שום רוח מנשבת. האוויר עמד מסביבם חם ומחניק מחוסר תנועה. הוא מצא שם באר קטנה ודלי שבעזרתו יכל להשקות את הבהמה שבשבילה הייתה זו הצלת נפשות של ממש. לאחר שאושש אותה פנה להשיב את נפשו שלו. הוא הוציא מתיק האוכף כיכר לחם ונתח קטן של גבינה מעושנת והתחיל לאכול. בעודו לועס שוטטו עיניו בריכוז על המשך דרכו – השביל העולה במעלה ההר וראשו היה טרוד במחשבות.
הוא כנראה שקע בהן עמוק מאוד.
לפתע עוררו אותו מהרהוריו קולות מלגלגים. הוא מיקד שוב את מבטו בהמשך השביל וראה זוג אנשים יורדים מכפר קטן שניצב לצד הדרך – במרחק של כמאה מטר ממנו הולכים לכיוונו בעודם מחליפים הערות זה עם זה ומצביעים לעברו.
"שלום, צוהריים טובים לך" ברך אותו אחד מהאנשים – גדל גוף ועטוי זקן עב ובהיר. הוא השיב לו בהנהון איטי והמזוקן המשיך: "מותר לשאול מהיכן אתה מגיע? זהו יום משונה למדי לצאת בו למסעות כלשהן, ועוד בחום כזה..." דיברו של המזוקן גווע כאשר ראה את המבט השואל שעל פניו. בשלב זה התערב חברו שהיה נמוך יותר ובעל זקן שחור ודליל." תשעה באב כמובן! אתה רוצה להגיד לי שאין לך מושג על מה אנחנו מדברים?"
"תשעה באב?" הוא מלמל בקול שהיה צרוד ויבש מחוסר שימוש "נראה לי ש – " אבל הוא לא זכה לסיים את דבריו שכן מבטיהם של השניים נפלו על שרידי ארוחתו שעדין נחה על בירכיו, פרוסת לחם מוכתמת בפירורי גבינה קשה.
"תשעה באב..." מלמל המזוקן בחוסר אמון. "האם אין בך שום רגישות על בית מקדשינו שחרב? האם אינך יודע שחובה על כל אדם מישראל להתענות ולצום לזכר האסון שפקד אותנו? איך אין לך בושה?!"
"תראו", הוא ניסה להסביר להם "יש משהו שאתם בטח לא מבינים – " "מה יש פה לא להבין?" הזדעק הנמוך. "הוא ניסה לענות לו אבל המזוקן הגדול לא הניח לא לדבר. "אתה יהודי בכלל?" שאל.
זה הספיק לו. הוא שלח בהם מבט מלא רחמים וקם על רגליו בעודו מנער את שאריות הלחם מבגדיו. המנוחה הספיקה לו, הוא צריך להגיע ליעדו וכמה שיותר מהר כך נראה. הוא טיפס על גבה של בהמתו וכיוון אותה חזרה על השביל. מאחוריו הוספו האנשים להביט בגבו המתרחק עוד שעה ארוכה. "
"ראית מה זה?" שאלה המזוקן הגדול. "איזו חוצפה, איזו עזות פנים! לבזות כך את זכרון בית מקדשנו?!"
"אכן נורא" הסכים איתו חברו. "הוא בטח איזה קבצן חסר השכלה, אפשר לראות את זה עליו. רק תביט עליו – עני רוכב על חמור".
"ממש". המזוקן הגדול נד בראשו ברחמים. "עני רכוב על חמור, איזו תיקווה יש לנו עם אנשים כאלו? איך אפשר לצפות לגאולה?"
"אין מה לעשות" אמר הנמוך "אבל אנחנו צריכים כבר להגיע לבית הכנסת... עוד מעט הם יסיימו כבר עם הקינות".
"מסכים" ענה המזוקן הגדול. "כדאי שנרד... דרך אגב, אתה בטוח שזה חמור? לי זה היה נראה יותר כמו פרדה.
"זה סוס קטן" אמר בביטחון הנמוך. "זה בשום אופן לא חמור".
הם המשיכו בדרכם במורד ההר בעודם ממשיכים להתווכח על פרדות, סוסים ושאר בהמות. כמה דקות לאחר מכן הם שכחו כבר לגמרי מאותו עני אלמוני שהמשיך בעקשנות לרכב על חמורו בשביל העולה במעלה להר הבית.
