תנסי לדון אותה לכף זכות תזכרי שגם היא בת אדם עם שריטות וקריזות. 

אולי תנסי לדבר איתה או עם אחיך..- לא נראה לי שזה יזיק.

בהצלחה.

אהלן

אנסה לתת כמה עצות.

ראשית - אני גם כן אח לאחים נשואים ומכיר את הנושא הזה מקרוב.

יש כמה דברים שאת יכולה לעשות. 

חלק מהמהלכים דורשים אומץ מסויים וקשים נפשית אבל יכולים להיות שווים את זה.

עלינו לבלוע את הצפרדע, להבין שהעולם לא סובב סביבבנו, בטח כאחים קטנים, ושזה יגמר.

כרגע אנו מתפקדים כ"משרתים" ובעצם עושים בשבילם כל מה שהם עושים.

בגלל שבדרך כלל גם פחות מקשיבים למילה שלנו, רצוי להפעיל את ההורים ולדבר איתם על זה הרבה. 

המעשה השני עלול להשמע קצת מוגזם אבל זה אמיתי. 

נסי למצוא תעסוקות מחוץ לבית; חברות, סניף, התנדבות, ספורט וכו' ככה את גם מרויחה לעצמך מה לעשות וגם פחות מרגישה מסונג'רת בבית. 

אשתף אותך בניסיון שלי. 

אחים גדולים עלול להיות דבר מעצבן מאד ומציק ולא תמיד מבינים איפה בדיוק זה הוגן.

אנחנו צריכים תמיד לזכור שהעזרה הזו מאד חיובית ואם היא לא עוברת את גבול הסינג'ור והניצול היא מצוינת ולכן לפני שאת כועסת ומתרעמת כדאי לעשות חושבים האם באמת זה כזה נורא או שסך הכל את פשוט לא רגילה לעשות כ"כ הרבה בבית...

גם כשהעזרה הזו עוברת את גבול הסנג'ור יש מה לעשות ואם את אדם מספיק בוגר ויודעת לעמוד על שלך באסרטיביות בלי להתבכיין או להשמע קטנונית, זה גם יהפוך אותך לבוגרת יותר ויעשה אותך עם יותר עמוד שדרה ויותר יקשיבו לך.

בהצלחה רבה. ותזכרי שיהיה בסדר ושתפילות יכולות לעזור. 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....