בס"ד

מעניין אותו רק העניינים האישיים שלו.

אנשים פשוט לא ידעו..

בס"ד

ויש יותר אנשים שלא אכפת להם.

ד"א, פה כולם ידעו.

אולי היו אנשים שנראו אדישים מבחוץ, אבל עמוק בנשמה, אנחנו לא יודעים מה הולך שם. בסתר בסתר, אנחנו לא יודעים כמה הם התפללו.

בס"ד

חבר'ה יקרים, אני מצטער לאכזב אתכם, אבל לרוב העם היושב בציון ממש ממש ממש לא אכפת מה יהיה עם בתי דריינוף, או עם היישוב בית-אל כולו, או עם כל ה"מתנחלים האלו" בכלל.

לא נכון.

אנחנו לא יודעים מה הולך אצלם בלב.

כמה שזה באמת נראה שלא אכפת להם,

אנחנו ממש לא יודעים.

ו,'לרוב העם היושב בציון'? לא. לי'הודים אכפת. לאנושות אכפת. בטח זה עשה להם משו בתוך תוכם, בטח הם ממש הצטערו עלזה באיזשהוא מקום עמוק בנשמה.

אולי היו להם דברים דחופים לעשות.

לעם ישראל לא אכפת רק מהעני'ינים האישים שלו. 

(ואולי היו כאלה שישבו בבית ואמרו תהילים, או כאלה שעשו מצוות והתפללו יותר בכוונה וזה, שלא י'הי'ה פינוי. אנחנו לא יודעים מה הם עשו ואם הם ידעו אתזה עכשיו. אבל אני בטוחה, כמעט בטוחה, שהם כן עשו משו. ושכן אכפת להם. לעם ישראל לא אכפת רק מהעני'ינים האישים שלו.)

וסליחה עם זה פוגע, אבל 'מי שגר בירושלים יודע על זה רק עכשיו?', זה לא טיפי הכללה?

ולקמנו ונתעודד- הוי דן את כל האדם לכף זכות

זה שלא יכולתי לבוא זה אומר שאני עסוקה בעניינים האישיים שלי??

הוצאת שם רע לשמה. הזדעזתי.

יהיה יותר קל.
לו  היו עשרות אלפים מתבצרים שם

מבוגרים

וגם נוער

זה לא היה הולך קל. 
ממש לא.

אנשים כבר לא מאמינים בהפגנות.

חוץ מזה זה 2 בתים.

אגב,ראיתם את התחקיר של ערוץ 10 בעניין??

אנשים לא מאמינים שאם הם יבואו ויפעלו המצב ישתנה

למה? 

יש הרבה אנשים שרוצים לבוא ולהפגין. אבל הם לא רוצים אלימות.

ובגלל שבזמן האחרון הפינויים האילו הפכו להיות מקום התאספות גם,  לא רק אבל גם לח'ברה שמחפשים אקשן, שרוצים להיעצר וחושבים שזה מגניב להילחם עם שוטרים - וזה הפך להיות האופי של המאבק, לפחות כצופה מבחוץ.

אז כן, אני מאמינה שזה לא בסדר ושצריך להפגין.

אבל אני גם מאמינה במדינת ישראל ובצבא הגנה לישראל, וגם אם הוא משמש ככלי למדינה לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם - זו המדינה שלנו. ואם אנחנו לא נאמין בה, אז מי יאמין בה? ואם אנחנו לא ננסה לשנות את הדברים הרעים, אז מי יעשה את זה? זה כבר הדיון על ארץ ישראל ומדינת ישראל ולא בזה עסקנין.

אבל בגלל זה, אני לא הולכת להילחם בשוטרים. מה גם שחוץ מחילול ה' ומעצרים לא ראיתי שזה מועיל. להפגין כן, להביע מחאה כן, לנסות בכל דרך - עד מאבק אלים. זה הגבול.

ובגלל שהאופי של המאבקים האילו הוא ממש ממש לא כזה - אז הוא הפך להיות של אנשים מסוימים. שכן מחפשים את זה. 

אם זה ישתנה? אז אני מאמינה שבהתחלה עוד לא יאמינו. אבל אחרי כמה פעמים כנראה שתיראו שם עוד אנשים.

אגב, גם סיבוב שערים - לפחות ממה שאני רואה ושומעת - הפך להיות יותר הפגנה נגד המשטרה מאשר הפגנת נוכחות בירושלים. וחבל, כי זה מונע ממני ומשכמותי להגיע לשם. למרות שאנחנו רוצים את האידיאל. אבל מאבק עם המשטרה? עם המדינה? אין מצב.

וזה לא כולם, וזה רק נערים שמחפשים אקשן, ונכון ש(לפחות ממה שזה נשמע) גם המשטרה קצת גוררת לזה כי היא כבר רגילה. אבל תכלס זה אופי המאבק, ואני (ושכמותי) לא רוצה להיות חלק מזה.

וכשישתנה, תעדכן גם אותנו. שגם אנחנו נוכל לבוא. (אגב, בסוגרים - כשזה ישתנה - אם הפירסום לא יהיה רק לנוער גבעות ואנשים לא ידעו מזה רק בערב לפני זה גם יכול לעזור.)

(נכתב לפי רואות עיני וכן ע"פ שיחות עם הרבה מאוד אנשים בנושא)

הרוב הגדול הם ממש לא כאלה שמחפשים "אקשן"!!!

וסליחה על השאלה, היית פעם בסיבוב שערים??

המטרה של הסיבוב זה באמת להפגין נוכחות

אבל המשטרה בוחרת להפוך את זה למלחמה.

ומתי זה ישתנה? 

בדיוק ברגע שיבינו שזה לא קומץ "חמומי מוח"

שאכפת להם קצת מא"י- אלה קבוצה גדולה שמוכנה לעשות הכל (כן, כולל להעצר...)

למען האידאלים שלה!

ובשביל זה צריך אותך ואת כל אלה שחושבים כמוך...

אבל בתכלס - זה האופי של המאבק. כי כשאני קוראת בחדשות על זה שירקו על חיילים - וזה לא משנה שזה אדם אחד בודד. וזה שהיו כל הזמן עימותים בין חיילים למפגנים, וזה שעצרו נערים - וזה כי המשטרה מנסה לעורר פרובקוציות וכי הם שמאלנים וכי הם רוצים להפוך את כל המתנחלים לפאנטים ואלימים וכי וכי וכי - תכלס זה מה שקורה.

וזה שהרוב לא כאילו - אז שישתלטו על השאר. באיתי לכמה מקומות ודווקא הרוב - היו כאילו. הרוב לא חיפשו אקשן, למרות שהיו כמה, אבל לרוב מדינת ישראל והייצוג שלה בדמות חיילי צה"ל או היס"מ - לא הייתה חשובה מספיק בשביל לנסות ככל הניתן להימנע ממכות, קללות, והשפלות למיניהם.

ואפשר להתחיל לספר לי שהמדינה הבטיחה, ושהמדינה עושה, ושבג"ץ שמאלני, ושהם לא בסדר, ושצריך לבנות, וש וש וש.

אבל זאת המדינה שלי, שלנו, והיא העתיד שלי, שלנו, ושל הילדים שלי, והיא המקום של עם ישראל, לא משנה כמה הוא מתנהג כמו אידיוט, וזה הממשלה שלי, שאנחנו - עם ישראל שנמצא בארץ ישראל - בחרנו. כי אנחנו מטומטמים וכי אנחנו רוצים להרוס את מה שיש לנו וכי וכי וכי.. ואנחנו לא מסכימים עם חלק מההחלטות שלה.

אבל מה לעשות שזו המדינה שלי? וכאזרחית שלה אני מצייתת לחוקים ולהחלטות שלה, גם אם זה לא מתאים לי. 

אז כמדינה דמוקרטית זכותי למחות על דברים שנעשים שלא בצדק, ושלא כדין, אבל מחובתי לצייט להם. ולכן אני לא אתבצר שם -

א. כי המדינה קבעה, ואם כל אחד פה יעשה מה שבראש שלו יהיה פה אנדרמולסיה אחת גדולה.

ב. זה גם לא יעזור יותר מהפגנה רגילה. לא בא לכם הפגנה רגילה? בא לכם שישמעו על זה? רוצים לעשות רעש? שכל המדינה תיזכור ותדע? זוכרים תשרשרת האנושית בגוש קטיף? בלי בלגן, בלי השפלות, בלי אלימות, בלי שיהיה לתקשורת משהו אחד כדי לתאר את גוש קטיף לנחלתם של פאנטים ואלימים. ואז במקום זה דיברו באמת על הנושא.

זה לא עזר בסוף, אבל גם ההתבצרות בבתים לא עבדה. אבל מבחינה תקשורתית, מבחינת איך שזה נזכר? זה נזכר כמאבק רציני, אמיתי, חזק, אבל לא אלים. ואיך בית אל נתפס אצל רוב המדינה? כמקום של חבורת פאנטים.

אז פה זה לא גוש קטיף, וזה 2 בתים ולא 8,000. אבל אפשר לחשוב על דברים בסגנון. הפגנות שיתפסו כותרת ויביאו את הנושא לציבור.

בנוסף, גם הסברה לכלל הציבור ולא רק בימים שלפני פינוים - בקשר להקפאה, בקשר לחשיבות של יהודה ושומרון - אפילו כן, ממש לעבור דלת דלת. כמו שעשו לפני הגירוש - תעלה את המודעות ותבהיר לאנשים את המצב. תאמינו או לא אבל אנשים פשוט לא יודעים הרבה דברים...

אז במקום לשתוק ולהתעורר בפינוי, אפשר להתחיל - יש לציבור שלנו נוער מדהים, שרוצה לעשות. במקום לשבת ולחכות לפינוי, ואז במקום שתיהיה מהומה על הפינוי יש על התנהלות של המפגינים - אפשר להתחיל לעבוד כבר עכשיו. ממש להתחיל לעבוד על העם.

כי ברגע שיהיה ברור הצורך בבניה שם ובמקום ככלל, וביום שהצורך הזה לא יהיה רק של הציבור שלנו - בממשלה שאח"כ כבר לא יהיה דבר כזה.

מוכנים לעשות הכל? קדימה.

וכן, הייתי בסיבוב שערים. המטרה האמיתית היא להראות נוכחות, אבל תכלס זה לא בדיוק מה שקורה. מה שקורה זה שיש גם היאבקויות עם שוטרים, מלחמות עולם. חבל.

זה שהמשטרה בוחרת זה נכון, אבל לא היה להם עם מי להתחיל אם אף אחד לא היה מנסה.

בשביל מריבה צריך שתי מטומטמים. לא אחד. 

הייתי בכל ההפגנות וכמעט כל מכות שהיו זה התחיל מהיסמ. אנחנו עמדנו הסברנו בכינו מולם וזה עציבן אותם כנראה והם התפרצו. אני בת ואני יכולה להגיד לך שבגלל שבכיתי מול יסמניק אחד הוא התחיל לדחוף אותי ואז כל הנוער הגיע. אם הם לא היו מגיעים הייתי נרמסת ממנו. וזה למה? כי כואב לי! זה הבית שלי! הורסים לי את הבית! ואם הורסים, למה זה אחים שלי?? למהה?? מהפחד שגבר ענק מרביץ לי אני התעלפתי. אם הנוער 'שמחפש אקשן' לא היה מגיע הייתי מתה. היו מכות. גם מהצד שלנו. זה כואב. כואב לעמוד ולראות את החלק ממך הורס דבר שלך. דבר שחשוב לך. דבר שאחרים נרצחו בשבילו. בשבילם ובשבילנו הם נרצחו. והם באים והורסים את מה שהם עשו. הנוער לא מחפש אקשן! לנוער כואב! כואב לנו שככה זה בורח בלי שמרגישים! כולם אבל כולם הסכימו בשיחות של כל הנוער שאלימות לא מתאימה. אבל כשמגיעים למקום באיזה שהוא שלב זה כבר מתפרץ. כל הכאב. כל מה שאתה מאבד. את ההלם שזהו. זה נגמר. כל זה מתפרץ ביחד. ישבנו אחרי הכל הרבה חברה ושכחנו את ההבדלים ביננו, את הגיל, הכל. ישבנו בכינו ביחד. אמרנו מה אנחנו מרגישים והחלטנו לצעוק ביחד. ישבנו אחרי הצעקה באמת היא הייתה ענקית וזה פשוט שחרר. כל הכאב הזה שהיה קשה להראות להם, יצא במכות. זה מה שהנוער כאן אומר. זה מה שאני מרגישה..

צעקנו לאבא. לאבא שיראה את זה. שיעצור את זה. שאבא יראה לנו את האור שלו. את הדרך אליו. להבין אפילו קצת את הדרך שלך, אבא. רק שיהיה יותר קל. שיותר נבין. שלא נרגיש שאתה כועס. שנדע שאתה עדיין אוהב. שאבא יבוא. וישמור. ויגן. על הבנים שלו שנפגעים. על הבנים שלו שיפגעו אם הוא לא יעצור אותם. על הארץ שלו שתינתן לאוייב. שאבא שיראה אותו. שהוא נמצא. שהוא כאן איתנו. תמיד. תמיד. תמיד. כולם ישבו שם. והיו שם בנות עם מכנסיים קצרים וגופייות. בנים עם עגיל ושבע חברות. ולכולם, לכולם זה נגע. כולם רצו לצעוק. רק שהם לא הצליחו. כי הם התרחקו קצת מאבא. והם רוצים להתקרב. וזה יבוא לאט. לאט. אבל זה יבוא. זה כאב לכל אחד שם. שם ולא שם.

בגצ אטום. בגצ חבורת רובוטים. לרובוט, אין לב ושכל.

כשיצליחו לאחד קבוצות גדולות של אנשים לבנות מערכות בריאות ופעילות שבונות בצורה מתוקנת ומחושבת, ופועלות כך בשטח גם במאבקים וכו', יהיה שיתוף פעולה טבעי בין האנשים.

(אני לא מתלונן כנגד מישהו שהוא לא פועל כראוי, אלא רק מציג עובדה שלא התאחדנו והתאגרנו מראש בצורה מסודרת שתביא לכך שבשעת מאבק כולם יתייצבו ויעמדו כנגד המפריעים מתוך תחושת מחוייבות לפרוייקט הציבורי)

מי לא ידע??? כולם ידעו שיש שם מאבק. ההחלטה הייתה האם לקרוא על זה בחדשות או לרדת לשם.

אז איזה 30 חבר'ה מהישיבה ואני בתוכם ירדנו לבית אל. מי שהחליט לא לרדת שלא יתמה.

וזה בהחלט לא רק נוער בית אל וגבעוניסטים...היו שם הרבה אנשים "סטנדרטים" ושאינם בית אלניקים.

והמטרה הייתה לתת להם כוח, ללמוד שם ולהאבק אם צריך.

מעולם לא הרגשתי כל כך פרזיט כמו עכשיו!

כולם חוטפים מכות וגז פילפל בבית אל, ורק אני נשאר להסתטלן בבית ולראות את זה ממקום בטוח דרך האינטרנט..

עכשיו אין כבר מה לעשות שם. אאל"ט זה שטח צבאי סגור ומותר רק לביתאלניקים להיכנס..

אבל אם הייתה מסה רצינית של מתנגדי פינוי שם, זה היה להם הרבה הרבה יותר קשה וארוך. לא בתוך שעה להוציא 95% החוצה

תרחיש א':

בג"צ מורה להרוס שני מבנים בבית אל, כל הימין מתעורר, כבישים נחסמים, פחים מובערים, כ-ו-ו-ו-ל-ם שמים לב שמשהו קורה.

הבלגאן מגיע לכנסת, בנט מתחיל ללחוץ על ביבי, כל הליכוד והבית היהודי לוחצים לבטל את ההרס, ביבי משתכנע.

כשהוא לא מצליח לעצור את זה, הוא מגיב על ידי בניית כמה מאות דירות.

המשטרה זוכרת את הבלגאן, מבינה שזה לא היה משתלם, פעם הבאה יחשבו פעמיים לפני פינוי.

הבלגאן הזה הוא רק פתיחה למלחמת חורמה בשיגרת ההריסות, פתאום כל הריסה נתקלת בהתנגדות, בתגובה של בנייה..

בג"צ הבין את המסר.

תרחיש ב':

בגץ מורה להרוס שני מבנים בבית אל.

שני גבעונים מנסים להבעיר פח.. וזהו. אין תגובה בימין.

רק תושבי בית אל יודעים על ההרס ועוד בן אדם וחצי מבחוץ. שלא לדבר על לחצים בכנסת.

בזמן ההרס אין התנגדות, אין כלום. למשטרה באמת שלא איכפת לעשות את זה כל יום, זה הולך קלי קלות.

נגמר ההרס. אין בתי דראיינוף, אין 300 יחידות דיור, אין מסר חד לבג"צ ולמשטרה, אין קול ואין עונה.

הימין נותן חופש פעולה לבג"צ להרוס את בית אל, עופרה, עמונה, איתמר, יצהר, את כל ההתישבות.

כל יו"ש. זה בא ביחד

אני לא סוברת שלא צריך להיאבק. 

הייתי איתכם, בלב. היו לי דברים יותר חשובים.

ממש עזר והוסיף כוח... רק שהיה צריך נוכחות.. המון נוכחות.. והיה קצת מידי בשביל הארץ שלנו.. בשביל כל יהודה ושומרון..

ב לי מאשר בתים בין כך היו נהרסים,

על אף כל הרוע שבדבר

למה בית אל זה משהו מיוחד?

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...