מחר אני צריכה לעלות על אוטובוס בשמונה בערך. זה אומר שאהיה במרכזית בתשע. תשע ועשרים קו שלושים ותשע |מתגעגע| ובתשע חמישים לרדת בתחנה. מעשר עד אחת עשרה אצל ציפי. ואז באחת עשרה ורבע שוב שלושים ותשע, או שש עשרה אם הוא יתעקש לבוא. בערך בשתים עשרה, שתים עשרה ורבע, אוטובוס חזרה הביתה.
ואזואזואז
האירוע הגדול של החופש
פלם פלם
ובשבת אולי יהיו אורחים
בכל מקרה
לפעמים אני מרגישה קטנה ממה שאני באמת. כלומר, אני יודעת להתלהב יופי, ולדעתי זה לא סותר בגרות, אבל לפעמים אנשים מתייחסים אליי כאל קטנה יותר כי יש לי אושר של ילדים.
ואני לא אוהבת להיות ילדה.
מה שרק מבהיר כמה השתניתי מאז תחילת השנה שעברה.
אני חושבת שעכשיו זה כבר שנה שאני כאן.
ואני תכף בכיתה י"א. עם בגרויות אמיתיות, והמסע לפולין (שברוך ה' ברוך ה' עליית הנוער מממנת את רובו אם לא את כולו, אחרת הייתי צריכה לוותר על נהיגה).
ואולי, אם באמת ירשו לנו, אני אגמור את אנגלית בכיתה י"א. זה יפה, לסיים חמש יחידות בכיתה י"א, נכון? והשלושים אחוז שלי כרגע עומד על תשעים וחמש אם אני לא טועה.
ואז בי"ב אני אוכל לשפר את מתמטיקה לארבע יחידות. אני מתכוונת לגמור בהצטיינות כדי שיממנו לי לימודים כי יש לי מליון דברים שאני צריכה לקנות.
ואתם יודעים, שבקרוב, כשהחוק הזה יתחיל, כל אדם מתחת גיל שמונה עשרה יקבל כל חודש חמישים ש"ח, מה שאומר שכשהוא מגיע לגיל שמונה עשרה מהמדינה בערך שתים עשרה אלף. לא יודעת לגביי, אבל הילדים שלי יהנו מזה.
אני לא חושבת שיש לי שיר שאני הכי הכי אוהבת אותו. מה, אני מסוגלת להגיד ששיר הבטלנים הוא השיר האהוב עליי אחרי שאני שומעת אותו (טןב הוא באמת אדיר. וצירוף של אבי קושניר ונתן דטנר עוד יותר). אני פשוט כל פעם אוהבת את השיר שאני שומעת.
בא לי לשחק אמת או חובה עם אנשים שאני סומכת עליהם.
והרגע באו להתקין לנו מזגנים. מה שאומר רעש בחדר שלי. נו מילא. מה לא עושים בשביל קצת קור בחום הנוראי הזה.
כמה אפשר להיות מאושרת?
ועכשיו אימא באה להגיד לי שלבני אדם יש מנהג לאכול ארוחת בוקר בבוקר. מוזר. חשבתי שיש לנו קטע עם בראנץ'. נו מילא. ארוחת בוקר זו ארוחת בוקר.
אז להת' בינתיים. אחזור מאוחר יותר.
ואזואזואז
האירוע הגדול של החופש
פלם פלם
ובשבת אולי יהיו אורחים
בכל מקרה
לפעמים אני מרגישה קטנה ממה שאני באמת. כלומר, אני יודעת להתלהב יופי, ולדעתי זה לא סותר בגרות, אבל לפעמים אנשים מתייחסים אליי כאל קטנה יותר כי יש לי אושר של ילדים.
ואני לא אוהבת להיות ילדה.
מה שרק מבהיר כמה השתניתי מאז תחילת השנה שעברה.
אני חושבת שעכשיו זה כבר שנה שאני כאן.
ואני תכף בכיתה י"א. עם בגרויות אמיתיות, והמסע לפולין (שברוך ה' ברוך ה' עליית הנוער מממנת את רובו אם לא את כולו, אחרת הייתי צריכה לוותר על נהיגה).
ואולי, אם באמת ירשו לנו, אני אגמור את אנגלית בכיתה י"א. זה יפה, לסיים חמש יחידות בכיתה י"א, נכון? והשלושים אחוז שלי כרגע עומד על תשעים וחמש אם אני לא טועה.
ואז בי"ב אני אוכל לשפר את מתמטיקה לארבע יחידות. אני מתכוונת לגמור בהצטיינות כדי שיממנו לי לימודים כי יש לי מליון דברים שאני צריכה לקנות.
ואתם יודעים, שבקרוב, כשהחוק הזה יתחיל, כל אדם מתחת גיל שמונה עשרה יקבל כל חודש חמישים ש"ח, מה שאומר שכשהוא מגיע לגיל שמונה עשרה מהמדינה בערך שתים עשרה אלף. לא יודעת לגביי, אבל הילדים שלי יהנו מזה.
אני לא חושבת שיש לי שיר שאני הכי הכי אוהבת אותו. מה, אני מסוגלת להגיד ששיר הבטלנים הוא השיר האהוב עליי אחרי שאני שומעת אותו (טןב הוא באמת אדיר. וצירוף של אבי קושניר ונתן דטנר עוד יותר). אני פשוט כל פעם אוהבת את השיר שאני שומעת.
בא לי לשחק אמת או חובה עם אנשים שאני סומכת עליהם.
והרגע באו להתקין לנו מזגנים. מה שאומר רעש בחדר שלי. נו מילא. מה לא עושים בשביל קצת קור בחום הנוראי הזה.
כמה אפשר להיות מאושרת?
ועכשיו אימא באה להגיד לי שלבני אדם יש מנהג לאכול ארוחת בוקר בבוקר. מוזר. חשבתי שיש לנו קטע עם בראנץ'. נו מילא. ארוחת בוקר זו ארוחת בוקר.
אז להת' בינתיים. אחזור מאוחר יותר.
