לא תמיד מה שחשבתי כיעיל באמת התברר ככזה, הפעם למשל צדקתי חלקית.

טילון זה טעים אבל רק אם מתחלקים בו ככה שכל אחד לוקח את החלק שהוא אוהב.

זה כייף שיש אנשים מכירי תודה, באמת שסופסופ הטלפון שימש גם לאמירת תודה ולא רק לצעקות דרישות ובקשות.

אני חוששת שיהיה לי קשה ככה בהמשך החיים, יש עבודות שמתאימות רק לנשואות.

ילדים קטנים לא אשמים, אבל כולנו תמיד ילדים קטנים בהשוואה למישו גדול מאיתנו, ככה שאפחד מאיתנו אפעם לא אשם.

אני חא מאמינה בפיות, גמדים, וכל מיני כאלה דברים קטנים ולא אמיתיים שאמורים להקל על החיים.

אני מתגעגעת למקום ההוא שאין להזכיר את שמו, שם לפחות ישנתי והיה לי הרבה יותר זמן לקרוא.

בעיה לקרוא ספר ולא לרצות שהוא יסתיים ואז להבין שספר טוב אפעם לא מסתיים.

לברוח זה אחלה. רק אם זה באמת מצליח לך.

חדשות זה לא דרך מומלצת להוריד לחץ ולהרגע, לא בארץ.

אני צכה חברה כמוני, מישי שתהיה אני אבל לא אני.

אני גם צכה לברוח לשירה, דחוף! המצב הולך ומתדרדר.

ישלי מידי הרבה שירה בחיים, אני כבר מתחילה להתבלבל.

להקיא מעייפות זה גרוע.

גם להתווכח בסמסים זה גרוע.

ולבכות בגלל זה, זה כבר עובר את הגרוע ומגיע למשו נוראי ביותר.

בכלל לבכות זה נוראי.

אני מקללת המון, יחסית לעצמי של פעם.

אידולוגיה אמיתית זו רק שנקנית בדמע