השקט שלפני הסערה
מעטו של בנימין כהנא
מעולם לא זכו הנביאים לעדנה מעם ישראל. עובדה זו מטיח ירמיהו בפניהם לרוב: "למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה, ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. ולא שמעו אלי ולא הטו אזנם..." (ירמיהו ז). מה מביא אותנו לאטום אוזנינו כך מול דברי הנביא, בלי לחשוב אולי בכל זאת יש משהו באזהרותיו? תירוצים רבים יש לאדם שאינו מוכן לשמוע תוכחה – ומאמר זה נקדיש לאחד מהם, שמרומז בפרשת "ואתחנן".
לועגים לנביא ה'נודניק'
הנביא יחזקאל מתאר כיצד היו העם לועגים לו על נבואות החורבן שלו: "יארכו הימים ואבד כל חזון" (יחזקאל יב כב), ומסביר מצודת דוד: "על כי יעודי הנביאים לזמן רחוק, היו אומרים: הנה, באריכות הימים יהיה נאבד כל הנבואה, כי לא יזכר בה, ובדרך לעג אמרו". כלומר, אתה מנבא על חורבן כבר שנים רבות ודבר לא קרה, אז כנראה שברבות הימים היא תשתכח ולא תתממש... הנביא ישעיהו מצטט את העם באופן ישיר יותר: "האומרים: ימהר! יחישה מעשהו, למען נראה! ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה!" (ישעיהו ה יט). כאן הלעג מתערב עם התרסה חמורה: נו, נראה, שיבוא כבר...
"ודאי אין בנו אשמה..."
הלעג הזה ליווה את הנביאים ורואי האמת לאורך כל הדורות, ואת הבעיה הזו חזתה התורה בפסוק מפרשת "ואתחנן" שקראנו גם בט' באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ – והשחתם... (דברים ד כה). ונשאלת השאלה: מה הקשר בין "ונושנתם בארץ" לבין זה שיחטאו? וכי לא חטאו כבר בסמוך לכניסתם לארץ? ה"כלי יקר" אומר על כך את הדברים המאלפים הבאים: "לפי שאין פתגם (=דבר) הרעה נעשה מהרב – על כן מלא לב בני אדם לעשות רע. ואינו מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו – וגבי דיליה (וגובה את שלו, מעניש) באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים ' וגו' – רוצה לומר: באותן הימים עצמם אשר תשחיתו – תולידו בנים, ובני בנים, כמנהג העולם – ונושנתם בארץ ; ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' להמיתכם – כולי האי לא שתיק (כל כך הרבה לא היה שותק!) הרי אנו מולידים כמנהג העולם, ויושבים על הארץ ימים רבים. ואם כן, ודאי אין בנו אשמה".
הסיבה שה' דוחה את העונש לזמן ארוך, היא מפני שהקדוש-ברוך-הוא, ברחמיו הגדולים, רוצה לתת עוד הזדמנות ועוד ועוד ארכה שנחזור בתשובה. אלא שבמקום שהעם יספיק להתעורר בהזדמנות הנוספת שניתנת לו – הם מסיקים את ההפך: הנה, לפני עשרים שנה שמענו את הנביא אומר אותם דברים כמו היום – ומה קרה? כמעט כלום... המסקנה: לא צריך להתייחס לדבריו ברצינות. והעיקר: אני לא צריך לשנות את דרכי...
דברי ה'כלי יקר' כמסר אקטואלי
והאמת? "לכן אמור אליהם... קרבו הימים ודבר כל חזון!" (יחזקאל יב כג). כלומר, אם אתם לועגים כך – אין טעם בארכות נוספות, והעונש יבוא מיד. ואיך העונש יבוא? כל כך ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "אבל אם הקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו זמן רב – אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה ניגשת".
כלומר, במקרה כזה הצרה תבוא בצרורות, מכה אחרי מכה, בלי שהות לעיכול.
את דברי ה"כלי יקר" הללו מביא מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד כהקדמה להוצאה השניה של ספרו "ארבעים שנה". לא לחינם. ספר זה הוא ספר האזהרה. וגם הרב קיבל בעקבות אזהרותיו תגובות דומות מאוד לאלו שתוארו קודם. מאז, קיבלו אזהרותיו, לדאבוננו, גיבוי מהמציאות הקשה. אך גם זה לא ממש הזיז אותנו. השקענו עצמנו עוד יותר בעסקינו – כדי שלא יהיה לנו זמן להתבונן החוצה, ולהיבהל מהקורה – וממה שעומד לקרות! הרב סבר, אולי דברי ה"כלי יקר" ימחישו לנו את מצבנו ויזיזו אותנו.
האזהרות כבר מתממשות, ועדין ניתן לשנות – אבל שינוי מתחיל מכך שלא עוצמים עיניים אל מול האמת. גם אם היא כואבת.
מעטו של בנימין כהנא
מעולם לא זכו הנביאים לעדנה מעם ישראל. עובדה זו מטיח ירמיהו בפניהם לרוב: "למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה, ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. ולא שמעו אלי ולא הטו אזנם..." (ירמיהו ז). מה מביא אותנו לאטום אוזנינו כך מול דברי הנביא, בלי לחשוב אולי בכל זאת יש משהו באזהרותיו? תירוצים רבים יש לאדם שאינו מוכן לשמוע תוכחה – ומאמר זה נקדיש לאחד מהם, שמרומז בפרשת "ואתחנן".
לועגים לנביא ה'נודניק'
הנביא יחזקאל מתאר כיצד היו העם לועגים לו על נבואות החורבן שלו: "יארכו הימים ואבד כל חזון" (יחזקאל יב כב), ומסביר מצודת דוד: "על כי יעודי הנביאים לזמן רחוק, היו אומרים: הנה, באריכות הימים יהיה נאבד כל הנבואה, כי לא יזכר בה, ובדרך לעג אמרו". כלומר, אתה מנבא על חורבן כבר שנים רבות ודבר לא קרה, אז כנראה שברבות הימים היא תשתכח ולא תתממש... הנביא ישעיהו מצטט את העם באופן ישיר יותר: "האומרים: ימהר! יחישה מעשהו, למען נראה! ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה!" (ישעיהו ה יט). כאן הלעג מתערב עם התרסה חמורה: נו, נראה, שיבוא כבר...
"ודאי אין בנו אשמה..."
הלעג הזה ליווה את הנביאים ורואי האמת לאורך כל הדורות, ואת הבעיה הזו חזתה התורה בפסוק מפרשת "ואתחנן" שקראנו גם בט' באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ – והשחתם... (דברים ד כה). ונשאלת השאלה: מה הקשר בין "ונושנתם בארץ" לבין זה שיחטאו? וכי לא חטאו כבר בסמוך לכניסתם לארץ? ה"כלי יקר" אומר על כך את הדברים המאלפים הבאים: "לפי שאין פתגם (=דבר) הרעה נעשה מהרב – על כן מלא לב בני אדם לעשות רע. ואינו מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו – וגבי דיליה (וגובה את שלו, מעניש) באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים ' וגו' – רוצה לומר: באותן הימים עצמם אשר תשחיתו – תולידו בנים, ובני בנים, כמנהג העולם – ונושנתם בארץ ; ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' להמיתכם – כולי האי לא שתיק (כל כך הרבה לא היה שותק!) הרי אנו מולידים כמנהג העולם, ויושבים על הארץ ימים רבים. ואם כן, ודאי אין בנו אשמה".
הסיבה שה' דוחה את העונש לזמן ארוך, היא מפני שהקדוש-ברוך-הוא, ברחמיו הגדולים, רוצה לתת עוד הזדמנות ועוד ועוד ארכה שנחזור בתשובה. אלא שבמקום שהעם יספיק להתעורר בהזדמנות הנוספת שניתנת לו – הם מסיקים את ההפך: הנה, לפני עשרים שנה שמענו את הנביא אומר אותם דברים כמו היום – ומה קרה? כמעט כלום... המסקנה: לא צריך להתייחס לדבריו ברצינות. והעיקר: אני לא צריך לשנות את דרכי...
דברי ה'כלי יקר' כמסר אקטואלי
והאמת? "לכן אמור אליהם... קרבו הימים ודבר כל חזון!" (יחזקאל יב כג). כלומר, אם אתם לועגים כך – אין טעם בארכות נוספות, והעונש יבוא מיד. ואיך העונש יבוא? כל כך ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "אבל אם הקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו זמן רב – אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה ניגשת".
כלומר, במקרה כזה הצרה תבוא בצרורות, מכה אחרי מכה, בלי שהות לעיכול.
את דברי ה"כלי יקר" הללו מביא מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד כהקדמה להוצאה השניה של ספרו "ארבעים שנה". לא לחינם. ספר זה הוא ספר האזהרה. וגם הרב קיבל בעקבות אזהרותיו תגובות דומות מאוד לאלו שתוארו קודם. מאז, קיבלו אזהרותיו, לדאבוננו, גיבוי מהמציאות הקשה. אך גם זה לא ממש הזיז אותנו. השקענו עצמנו עוד יותר בעסקינו – כדי שלא יהיה לנו זמן להתבונן החוצה, ולהיבהל מהקורה – וממה שעומד לקרות! הרב סבר, אולי דברי ה"כלי יקר" ימחישו לנו את מצבנו ויזיזו אותנו.
האזהרות כבר מתממשות, ועדין ניתן לשנות – אבל שינוי מתחיל מכך שלא עוצמים עיניים אל מול האמת. גם אם היא כואבת.