רציתי לספר לכם סיפור. הסיפור שאספר לכם היום מוקדש לכל עם ישראל. אשמח שתגיבו בהתאם... 
מי אני ומה שמי?!
בוקר שישי. המורה ענתה לשיחת פלאפון קצרה ולאחריה פנתה אלינו: 'היום תגיעה לכיתתנו תלמידה חדשה'.הייתה המולה ושמחה בכיתה. ורק אני ישבתי ושתקתי.דמיינתי לעצמי איך היא נראית. עיניה כחולות ועורה לבן כשלג, שערה בלונדיני קצר וחלק. חיכיתי בסקרנות ובמתח ועיני מופנות אל הדלת. 'מתי היא תבוא כבר?' חשבתי לעצמי. התלחשתי עם חברתי לשולחן ולפתע עיניה אורו ופיה נפער. 'שילת?' שאלתי לשמה, 'מה קרה?'. שילת שתקה ורק הצביעה על הדלת. הסתכלתי לשם. 'וואו!', לחשתי וחייכתי... בפתח הדלת הופיעה הילדה החדשה. היא הייתה קצת כמו שדמיינתי, עורה לבן כשלב ועיניה כחולות, אך שערה היה שחור וגלש ומותניים. 'נכון שהיא יפה?', שאלתי... 'נו באמת! מה הקשר יפה?! תראי!' היא שוב הצביעה עליה. 'מה יש לך?!' שאלתי. 'דנה ושילת!' קראה אלינו המורה וסימנה לנו לשתוק. 'את חושבת שהיא לא יפה?' לחשתי לשילת. שילת גלגלה את עיניה והעבירה ידה בשערה בקוצר רוח. 'תסתכלי על העיניים, דנה. מה את רואה?', שאלה. הסתכלתי רגע ואז אמרתי, 'אני רואה עיניים כחולות יפהפיות!', עניתי. 'דנה!' צעקה עליי שילת, 'את לא רואה שום דבר שונה?!', שאלה כבר בחוסר סבלנות. 'דנה ושילת! ביקשתי שקט!' קראה המורה בעצבנות. 'תכירו, זאת מיכל', אמרה. שילת לקחה פתק ורשמה-'את באמת לא רואה שהיא מדוכאת כל כך?? הסתכלי על מיכל'. הסתכלתי על מיכל ובין רגע הבנתי על מה דיברה שילת. פניה של מיכל היו עצובות ועיניה שידרו אומללות ופחד. 'מה קרה לה?', שאלתי את עצמי. הסתכלתי על שילת והיא הנהנה. 'אני רוצה שנחקור את זה!' אמרה. 'לחקור? מה יש לחקור? היא פשוט ילדה מסכנה כנראה זה הכל... לא צריך לחקור כלום!' אמרתי. 'צריך!' היא קבעה. למחרת באמצע התפילה נשמעו צעקות. בפינת הכיתה עמק מקק. כולם צרחו עד שאחת מחברותיי קמה לקחת מטאטא בניסיון להרוג אותו, אלא שאז צעקה פתאומית עצרה אותה... כל המבטים הופנו לילדה שצעקה שקוראים לה... מיכל. היינו בשוק. מיכל, שלא הוציאה הגה מפיה מאז הגעתה לכיתה, צועקת בלי בושה- 'בבקשה על תהרגו את המקק המסכן!' התחננה. 'למה? כי את מפחדת?? את תינוקת??' שאלה חברתי עם המטאטא והצחיקה את כל הכיתה, חוץ ממני ומשילת. מיכל נעלבה ויצאה מהכיתה בריצה. כמה בנות רצו לצאת אחריה אך קול תוקפני נשמע:'עזבו את התינוקת!'... היה שקט בכיתה ואני החלטתי לעזור למיכל. רצתי החוצה, חיפשתי בעיני את מיכל ואז ראיתי אותה יושבת, מקופלת כמה מטרים מהדלת של הכיתה. התיישבתי לידה ושתקתי. 'מה את רוצה?' שמעתי את קולה האומלל אומר. 'רק לעזור'... עניתי בשקט... 'אין לך מה לעזור. תודה' ענתה ובכתה. 'יש לך סוד. אני יודעת' אמרתי, 'למה שלא תספרי לי?', היא שתקה. 'טוב. אם את רוצה תספרי לי. אני לא אגלה לאף אחד. אני יהיה לצידך. מבטיחה' אמרתי ופניתי לכיוון הדלת. 'חכי' שמעתי את קולה מאחור. הסתובבתי אליה. 'היום במגרש המשחקים ב-6' אמרה. 'סגרנו' אמרתי וחייכתי לעצמי. חיכיתי בקוצר רוח לסוף היום. 'השעה 13:40, עוד 5 דקות גומרים' אמרתי לעצמי.
'עוד עשר דקות 6' אמרתי לעצמי. 'את מוכנה? יש לך הכל?' שאלה אימי. 'נראה לי...' עניתי. 'טוב, ביי הלכתי!' קראתי ורצתי החוצה... הגעתי מתנשפת למגרש המשחקים. הצצתי בשעוני, השעה 18:01. הסתכלתי לכל כיוון ואז ראיתי אותה. רצתי אל הספסל עליו היא ישבה. 'היי!' קראתי לה. 'היי דנה! שבי כאן' הורתה לי. התיישבתי ושמתי את התיק הקטן עם הבקבוק והפלאפון לידי. 'נו?' שאלתי. מיכל לקחה נשימה גדולה ואמרה: 'צדקת. יש לי סוד שלא גיליתי לאף אחד. טוב... את האמת סיפרתי למישהי בבית הספר הקודם, שהייתי בטוחה שהיא חברה אמיתית ו... טעיתי. ובגדול. היא גלתה את הסוד שלי לכולם ועשו ממני בדיחה. עברתי בית ספר והבטחתי לעצמי שלא אגלה לאף אחת...' 'אבל?' שאלתי. 'אבל משהו בך הרגיש לי... לא יודעת... ' אמרה. חייכתי, וליטפתי אותה. 'אבל יש בעיה. אני לא יכולה לספר את זה פה' אמרה. 'אז איפה?' שאלתי. 'במקום רחוק. כמה שיותר רחוק. בהרים...' 'איפה?!' צעקתי. 'ששש!' היא השתיקה אותי. 'בהרי? צריך רכבת לשם... מה, ניסע ונחזור?' לחשתי. 'אני לא בטוחה...' ענתה לי. 'זה יכול לקחת כמה ימים'. 'מה?!' שוב צעקתי. 'שקט!!' אמרה מיכל וסתמה לי את הפה. 'את איתי או לא?', היא נשמעה לי תוקפנית. 'כן' עניתי בגמגום, 'אני חושבת...' הוספתי בשקט. 'אחלה' אמרה מיכל. 'ומתי יוצאים?' שאלתי. 'מחר בשש בבוקר' ענתה. הרמתי גבה. 'אין מצב!' קבעתי. היא עשתה לי פרצוף. הסתכלתי עלייה. 'בסדר, בסדר אני אבוא...' אמרתי בטון מיואש. מיכל חייכה. 'ניצחתי!' היא קראה.
המשך יבוא...
אני מבקשת בבקשה אם אהבתם את הסיפור ורוצים המשך תגיבו עבדתי קשה עליו בתודה : שיינא
