זה מצחיק, מי חשב שערות של עשרים ואחת שעות, בלי מאמץ פיזי כמעט בכלל, תגרום לי לכזו התמוטטות. עין ימין שלי מורדת, אין לי תקשורת עם החלק העליון של הראש, איפה שהשכל, והרגליים שלי בוכות. אפילו הבטן שלי מתלוננת. וכל הגוף שלי כבד כבד כבד.
ומצחיק. כי כשאני לא נרדמת בלי לשים לב הזמן הזה יכול לעוף בלי שארגיש. אבל דווקא כשאני רוצה ומתכננת הגוף שלי בוגד בי.
אני חושבת שאני על סף התפרקות כללית. טוב שנשארו רק תשע דקות (ואולי אבא יפתיע ויחזור כמה דקות מוקדם יותר).
אבא חזר! אבא חזר! אני הולכת לישון!
לישון, אנשים!
וואו. אני מרגישה כמו ניצולת ספינה טרופה שהייתה על האי שנה. (ולא חמישים שנה, נגיד, כי אז היא כבר התרגלה ולא מחכה שיבואו להציל אותה).
וואו. אני הולכת לחגוג על השינה הזו. חדר עם מזגן, מיטה גדולה ונוחה. דלת סגורה. ולישון ולישון עד הצהריים. אני לא מבינה למה אני ממשיכה לכתוב בכלל.
טוב אתם בטח מכירים את זה. אולי. שמושכים עוד טיפה את הקושי כדי להנות יותר מהמנוחה.
ועכשיו אבא אמר שאתפלל עכשיו כי אחר כך לא אוכל. זה מוסיף לי עוד עשר דקות. טוב נו, אשן מרבע לשבע עד שתיים בערך.
אני הולכת להתפלל ולישון.
לילה טוב אנשים. חלומות פז-סונול.
ויום נעים.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר