"המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה"
מה כבר קרה בסך הכל? היה יום לא משו, אז הוא התעצבן ופרק קצת מתח. תופעה זו אמנם אינה רצויה, אבל זו בסך הכל חולשה אנושית מוכרת שאפשר להבין איך נופלים אליה. אבל מכן ועד עבודה זרה הדרך נראית רחוקה מאוד. ובכלל, איך מידה אחת לא מתוקנת מסוגלת לשבש את כל השקפת העולם?
היסוד של הכעס, הוא הפער בין הציפיות ובין המציאות. העולם לא מתנהל לפי התכניות, העניינים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים. מי שלא מסוגל לגשר את הפער, מי שלא מוכן 'לשפר עמדה' בהתאם למציאות בשטח, מתמלא בכעס. הכעסן לא פתוח לאפשרות שהציפיות שלו לא היו מדויקות, שאולי יש חשיבות גם לחוסר ההצלחה. הוא לא מסכים לחיות לפי תכניות של מישהו אחר שמנווט את החיים שלו ליעד לא מוכר. העמדה הנפשית הזו היא ביטוי של תפיסה אלילית, שנותנת לגיטימציה מלאה לטבע האנוכי והגס. לעומת זאת, אדם שמקבל עליו עול מלכות שמים בענווה ולא מחפש לשלוט תמיד בעניינים, מנסה להפיק תועלת ולהתקדם מכל מאורע, גם אם הוא לא היה צפוי כמתוכנן.
"הכעס רע מאוד - ברח ממנו, ואפילו בדבר שראוי לכעוס".ר' יהודה חסיד ('והלכת בדרכיו')
שנזכה!
