שוב זה קרה ושוב לי.
למה יש את הרגש הזה געגוע?
למה היא הלכה? כי הוא גרם לה לבכות. חבל.
ברח לך אליו יסתירך בסתר אוהלו. אני גם רוצה שיסתירו אותי.
באלי שמישו יצבוט אותי, אבל חזק.
באלי חושך.דשא.וירח.
ולמה אני עצובה? קמתי בבוקר שמחה.
מעיק זו מילה מעיקה.
טופ. עד כאן הייתי עצובה. עכשיו אני ידביק חיוך מזויף.
טוב? טוב.
לא. זה לא הולך.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
