אנחנו חווים דברים דומים עם התאומים שלנו בני אותו הגיל.

הם גם לא מדברים טוב כ"כ, אז זה בכלל תסכול...

אין לי עצות חכמות כי גם אני יצאתי מדעתי בגיל הזה. 

אני יכולה לעודד אותך שאם תחזיקי מעמד שנה בערך, זה יעבור. 

זה גיל שההגיון לא השיג עדין את העצמאות ויכולת הדיבור.

אולי אולי הסחת דעת. אני זוכרת את גיסתי המעולה יושבת עם ילדה הרבה יותר גדולה שמייללת לה על כל מיני דברים ופתאום שואלת אותה "ליד מי את יושבת בכיתה?" הילדה אמרה "ליד כך וכך... למה?" "סתם, רציתי לדעת, זה עניין אותי" אמרה האמא הגאון שלה, והילדה שכחה על מה היא מתלוננת. 

אולי באמת בשלב של תקליט שבור להסיט נושא לגמרי למשהו אחר.

משהו אחד שעכשיו אני נזכרתי שכן עזר - הומור. נגיד, בקטע עם המכנסיים, להביא לו זוג חדש ו"לדובב" אותם - "אנחנו כל כך רוצים שתלבש אותנו, למה אתה לובש רק את ההם? זה לא הוגן!" 

גם עם האוכל - "מה??? אתה לא רוצה אותי???? עכשיו אני עצוב! רציתי כל כך לראות איך הבטן שלך נראית מבפנים..."

על כל פנים, אפשר להסביר פעם אחת באופן הגיוני, אבל אם זה לא נקלט אז לא להתעקש עם זה - אין הגיון בגיל הזה. 

מדבר, ומצד שני- בוכה כמו תינוק אם לא מרוצה ממשהו... אולי כדאי להרגיל שמדברים, ומקבלים דברים רק בתקשורת בוגרת ולא בבכי, ככה אני עושה עם ילדיי

כדאי שהאם תתעסק עם דברים אחרים,ולא תחזור על עצמה הרבה פעמים.

אפשר לשוחח עם מישהו,הילד יראה אמא רגועה, הוא יירגע.

פעם בני, בגיל דומה חזר נורא צמא,עייף ,רעב מהגן.

הוא צרח ללא הפסק, אחרי שהגשתי לו שתיה,אוכל וכו' והוא לא רצה כלום רק צעק...

שוחחתי עם בעלי, על נמלים..העיקר לצאת מהמחשבה והקושי בשמיעת התקליט הצועק..

הילד לאט לאט נרגע,שתה את הבקבוק שזרק קודם,לח את האוכל,ונשכב.

קל לומר וקשה לבצע.המון הצלחה!

בגיל ההתבגרות הראשון!

אבל הוא לא יכול להסביר את עצמו , ואז הוא בוכה על "שטויות".

צריך לבדוק אם מישהו מציק לו . 

לדעתי הבכיות הן סוג של נורת אזהרה . יכול להיות שזה שום דבר, ואישית אני רגישה יותר כי עברתי התעללות מינית (חד פעמית) ואלימות בבית הספר (על בסיס קבוע).אבל צריך לפקוח עין . האם יש בייבי סיטר , או מישהו שנשאר איתו לבד ?

יכול להיות שיש אח או אחות קטנים , שזה גורם למצוקה למי שהיה "קטן " עד לא מזמן...

לעניות דעתי הם רוצים גבולות. הורים חזקים והחלטיים. "לא יושבים עלי עם מכנסיים רטובים". יש או מה שאמא הכינה או סנדויץ'. תבחר. אם לא אז אין אוכל ושלום. הם קצת משוגעים מעצמם אז הם צריכים אותנו כמשענת יציבה. בלי שום כעס. החלטיות רגועה ותקיפה

אצלנו זה עוזר הרבה פעמים.

אם לא, אפשר פשוט להעביר נושא באופן דרמטי, לקחת אותו לחלון ולראות מה קרה לציפור שלא הצליחה לעוף ונהפכה לחתולה. בסוף להבין שזה סתם חתולה רגילה והציפור כן הצליחה לעוף.. .  וכן על זה הדרך. צריך להתמודד עם זה עם ראש של ילד ולא עם ראש של מבוגר.

אבא שלי היה מתנהג איתנו בסגנון הזה

לא היו סמארטפונים ואמצעים טכנים כדי להציג לנו וידאו של עצמנו בזמן אמת, אבל אפשר היה להקליט, לחקות אותנו, לשים מולנו מראה או למצוא צורה אחרת כדי להמחיש לנו עד כמה צורת ההתנהגות שלנו לא הגיונית ולא עוזרת.

זה אולי עזר לפעמים, וגרם לנו להפסיק (ממש לא בכל המקרים. בטח לא בגיל גדול יותר)

אבל הותיר צלקות של עלבון ופגיעה קשה בביטחון העצמי שלנו.

בני אדם לא אוהבים לשמוע ביקורת, הם נפגעים כי זה מציב מולם ראי שמראה להם את החסרונות שלהם. לכן ביקורת צריכה להיות עדינה, מרומזת ועטופה באהבה כדי שתהיה מועילה ובונה. (ויש כאלה שאומרים שבכלל לא צריכה להיות ביקורת, שאין דבר כזה ביקורת בונה).

הצורה הזאת של להראות לילד כמה הוא מגוחך, להטיח בפניו בצורה הכי ברורה את החולשה שלו, זו צורת הביקורת הכי בוטה ופוגעת.

בבקשה אל תעשה את זה לילדים שלך.

הילדים שלי דווקא מאד נהנים לראות הסרטות של עצמם בוכים....

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות