אנחנו חווים דברים דומים עם התאומים שלנו בני אותו הגיל.

הם גם לא מדברים טוב כ"כ, אז זה בכלל תסכול...

אין לי עצות חכמות כי גם אני יצאתי מדעתי בגיל הזה. 

אני יכולה לעודד אותך שאם תחזיקי מעמד שנה בערך, זה יעבור. 

זה גיל שההגיון לא השיג עדין את העצמאות ויכולת הדיבור.

אולי אולי הסחת דעת. אני זוכרת את גיסתי המעולה יושבת עם ילדה הרבה יותר גדולה שמייללת לה על כל מיני דברים ופתאום שואלת אותה "ליד מי את יושבת בכיתה?" הילדה אמרה "ליד כך וכך... למה?" "סתם, רציתי לדעת, זה עניין אותי" אמרה האמא הגאון שלה, והילדה שכחה על מה היא מתלוננת. 

אולי באמת בשלב של תקליט שבור להסיט נושא לגמרי למשהו אחר.

משהו אחד שעכשיו אני נזכרתי שכן עזר - הומור. נגיד, בקטע עם המכנסיים, להביא לו זוג חדש ו"לדובב" אותם - "אנחנו כל כך רוצים שתלבש אותנו, למה אתה לובש רק את ההם? זה לא הוגן!" 

גם עם האוכל - "מה??? אתה לא רוצה אותי???? עכשיו אני עצוב! רציתי כל כך לראות איך הבטן שלך נראית מבפנים..."

על כל פנים, אפשר להסביר פעם אחת באופן הגיוני, אבל אם זה לא נקלט אז לא להתעקש עם זה - אין הגיון בגיל הזה. 

מדבר, ומצד שני- בוכה כמו תינוק אם לא מרוצה ממשהו... אולי כדאי להרגיל שמדברים, ומקבלים דברים רק בתקשורת בוגרת ולא בבכי, ככה אני עושה עם ילדיי

כדאי שהאם תתעסק עם דברים אחרים,ולא תחזור על עצמה הרבה פעמים.

אפשר לשוחח עם מישהו,הילד יראה אמא רגועה, הוא יירגע.

פעם בני, בגיל דומה חזר נורא צמא,עייף ,רעב מהגן.

הוא צרח ללא הפסק, אחרי שהגשתי לו שתיה,אוכל וכו' והוא לא רצה כלום רק צעק...

שוחחתי עם בעלי, על נמלים..העיקר לצאת מהמחשבה והקושי בשמיעת התקליט הצועק..

הילד לאט לאט נרגע,שתה את הבקבוק שזרק קודם,לח את האוכל,ונשכב.

קל לומר וקשה לבצע.המון הצלחה!

בגיל ההתבגרות הראשון!

אבל הוא לא יכול להסביר את עצמו , ואז הוא בוכה על "שטויות".

צריך לבדוק אם מישהו מציק לו . 

לדעתי הבכיות הן סוג של נורת אזהרה . יכול להיות שזה שום דבר, ואישית אני רגישה יותר כי עברתי התעללות מינית (חד פעמית) ואלימות בבית הספר (על בסיס קבוע).אבל צריך לפקוח עין . האם יש בייבי סיטר , או מישהו שנשאר איתו לבד ?

יכול להיות שיש אח או אחות קטנים , שזה גורם למצוקה למי שהיה "קטן " עד לא מזמן...

לעניות דעתי הם רוצים גבולות. הורים חזקים והחלטיים. "לא יושבים עלי עם מכנסיים רטובים". יש או מה שאמא הכינה או סנדויץ'. תבחר. אם לא אז אין אוכל ושלום. הם קצת משוגעים מעצמם אז הם צריכים אותנו כמשענת יציבה. בלי שום כעס. החלטיות רגועה ותקיפה

אצלנו זה עוזר הרבה פעמים.

אם לא, אפשר פשוט להעביר נושא באופן דרמטי, לקחת אותו לחלון ולראות מה קרה לציפור שלא הצליחה לעוף ונהפכה לחתולה. בסוף להבין שזה סתם חתולה רגילה והציפור כן הצליחה לעוף.. .  וכן על זה הדרך. צריך להתמודד עם זה עם ראש של ילד ולא עם ראש של מבוגר.

אבא שלי היה מתנהג איתנו בסגנון הזה

לא היו סמארטפונים ואמצעים טכנים כדי להציג לנו וידאו של עצמנו בזמן אמת, אבל אפשר היה להקליט, לחקות אותנו, לשים מולנו מראה או למצוא צורה אחרת כדי להמחיש לנו עד כמה צורת ההתנהגות שלנו לא הגיונית ולא עוזרת.

זה אולי עזר לפעמים, וגרם לנו להפסיק (ממש לא בכל המקרים. בטח לא בגיל גדול יותר)

אבל הותיר צלקות של עלבון ופגיעה קשה בביטחון העצמי שלנו.

בני אדם לא אוהבים לשמוע ביקורת, הם נפגעים כי זה מציב מולם ראי שמראה להם את החסרונות שלהם. לכן ביקורת צריכה להיות עדינה, מרומזת ועטופה באהבה כדי שתהיה מועילה ובונה. (ויש כאלה שאומרים שבכלל לא צריכה להיות ביקורת, שאין דבר כזה ביקורת בונה).

הצורה הזאת של להראות לילד כמה הוא מגוחך, להטיח בפניו בצורה הכי ברורה את החולשה שלו, זו צורת הביקורת הכי בוטה ופוגעת.

בבקשה אל תעשה את זה לילדים שלך.

הילדים שלי דווקא מאד נהנים לראות הסרטות של עצמם בוכים....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....