גברת יקרה, זכרי שבעלך מייצג את הקדוש ברוך הוא,
תני לו את הכבוד המגיע לו!
בדרך כלל, כשהוא חוזר בערב, את כבר סיימת את היום, ואת עייפה ומותשת.
הוא דופק בדלת, פותח ואומר: "שלוֹם", והוא שומע: לוֹם, לוֹם, לוֹם... אין קול ואין עונה, אין מי שיקבל את פניו.
אילו ראש הממשלה היה עומד מחוץ לבית ודופק בדלת, האם היית מקבלת את פניו באופן כזה?!
כתוב בשיר השירים: "...קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי...". בעלך דופק בדלת וקורא לך: "אחותי, רעייתי...". בהמשך כתוב: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי..." - אני ולא אחרת. ובמקום לפתוח לו, היא צועקת לבן שלה:
"לך תראה אם זה הוא...".
גברת, המלך מחכה בחוץ ואת אומרת
: "לך תראה אם זה הוא?!".
די לך שהוא עומד בפתח וקורא לך:
"אשתי". את מזנקת מהספה ואומרת לו:
"הנני!". במקום זה היא אומרת: "אינני"... הוא אומר לה:
"באתי"... והיא אומרת לו: "חבל"...
תני לו את הכבוד המגיע לו!
תפישת היהדות היא שהיחס שישנו בין בעל ואישה, צריך להיות דומה ליחס שבין הקדוש ברוך הוא לשכינה.
נדמיין לרגע, אם נחיה רק לפי תפישה זו, כיצד ייראו חיינו?
כשאישה יולדת, היא מקבלת צירים שמביאים אותה עד לשערי מוות.
אין שום התחייבות שהיא תרד ממיטת הלידה בשלום.
חז"ל מגלים לנו שאבריה של האישה מתפרקים בשעת הלידה, ואין כוחותיה חוזרים אליה עד עשרים וארבעה חודשים. והאישה מסכנת את עצמה ואת חייה בלידות,
ולמרות זאת היא מוכנה להמשיך וללדת.
כשאישה נמצאת בחודש התשיעי להריונה והיא מקבלת צירים ביום השבת,
מחללים עליה את השבת משום פקוח נפש,
שפירושו - סכנת חיים.
בעל יקר שים לב!
אשתך סיכנה את חייה מספר פעמים כדי שיהיה מי שיאמר לך 'אבא',
כדי שיהיה מי שיחבק אותך בשובך מהעבודה.
האם יש גבר שסיכן את חייו בשביל אשתו אפילו פעם אחת??
בנוסף לכך היא מניקה את הילד, שולחת אותו כל בוקר לגן של שושנה עם פרוסה ובננה, מְלֲוָוה אותו במשך בית הספר היסודי, עוברת איתו את התיכון ומכינה אותו למבחנים.
אנחנו הגברים צריכים להיות אסירי תודה לנשותינו על 'מסירוּת הנפש' העצומה והאינסופית שלהן.
נא להעריך!
הוא רצה להעביר רעיון, כנראה שהפרטים
