אני מתרסקת אל המיטה, השיער מתפזר לי על הפנים ומציק, החולצה שלך עוד זרוקה על הכרית.
זאת לא הפעם הראשונה שהריח שלך גורם לי לבכות.
כואב לי. יאיר, כואב לי!
שורף לי בגרון כשאני לא יכולה לדבר איתך, כל הגוף שלי מגרד וצורב כשאתה לא כאן כדי לחבק, השפתיים שלי מתייבשות ונסדקות והפה נפער מעט- כמו לפני צרחה- כשאני מבינה שלא תרכן אלי שוב ותנשק, שלא תלחש עוד מילות הרגעה בסבלנות אין סופית ושלא תשיר לי בעדינות, ביראת רוממות, עם מבט מאושר ואסיר תודה- עד שארדם..
יאיר.. אני לא יודעת מה שווים החיים שלי בלעדיך.
מה שווה הגוף הריק והשבור שלי כשהוא כל כך חלול? מה שווים החיים האלה?! כשכל חפץ ופנים סביבי זועקים אלי את חסרונך..
ההרגשה משונה. כמו ענן מאלחש ומייסר שאופף אותי. מרוקן אותי מכל מחשבה חוץ מצליל השם שלך. מנתק מכל תחושה חוץ מחוסר האונים והתכלית, ומהגעגוע הזה.
אוי יאיר.. כמה שזה כואב! אני כותבת והמילה הזאת נתקעת לי. געגוע. איזו מילה חלשה. זה כמעט מבזה.
איך אפשר לתאר את מה שעובר בי? משתלט עליי, מבתר, מפרק.
איך?! איך אפשר לתאר את הציפורניים שנדחפות לי ללב וקורעות כל עורק ונים שנמצא בו? את הסכינים שמפלחות לי את הבטן, מסתובבות לאט ומשאירות בור שחור ואכזרי ששואב אליו את כל שאריות האדם שאני?
הרגליים כל הזמן מאבדות אחיזה. אני נופלת המון. כל כך רוצה להיכנע.
אני רוצה להישאר לשכב כאן על הרצפה הגדולה והקרה והלבנה.
אני רוצה לחפור דרכה- לא משנה כמה דם ייזול מהידיים שלי- עד שאגיע לאדמה שלנו. האדמה השחורה והאדומה והאכזרית והמנחמת שלקחה לי אותך ותחזיר אותי אליך..
אהוב שלי, אל תכעס, אני רוצה ללכת לבקר אותך. להתיישב לידך בבית הקברות ולחכות עד הלילה. לרדת מהשרפרף כשאף אחד לא רואה ולהתכרבל ליד השיש הקר שמכסה אותך.
אני רוצה להתלונן שוב שקר לי ושגנבת את כל השמיכה. אני רוצה להתעורר לפניך, להעיר אותך "בטעות" כדי לא להרגיש לבד ואז להעמיד פנים שאני ישנה שניה לפני שאתה פוקח עיניים. אני רוצה שתגן עלי.
הבטחת לי! יאיר! אתה הבטחת לי שלא אשאר לבד יותר. הבטחת להגן...
הבטחת לי, בפירוש הבטחת, לא למות לפני.
יאיר שלי, אני חיה. אבל רק כי זה מה שמצפים ממני. רק בגלל הזיכרון של הפנים המבוהלות והמפוחדות שלך, כשחשבת אז שאתאבד.
אני רוצה שתדע, אני חיה בשבילך וחיה אותך.
הפכתי למצבה מהלכת, לגרגירים בשעון חול ענק שמחכים רק להתרוקן ולצנוח בשקט, להפסיק לזוז לנצח.
אני חושבת רק על איך להגיע אליך מהר יותר.
יאירי, מתוק שלי, סליחה. אני כבר לא אוכלת, וגם לא יוצאת הרבה מהמיטה.
הכל... הכל הפך לחסר טעם.
אולי אנסה חומרים פסיכודאליים. אולי בהזיות האלה תהיה קרוב יותר.
כל הקיר מכוסה בציורים שלך. במשפטים שהיית אומר רק לי. בשמות החיבה שנתת לי. כן, אלה שלא הרשית לאף אחד אחר להשתמש בהם..
אני ישנה עם החולצות שלך על הכרית ועלי ואני מתה מפחד כשאני חושבת על זה שמתישהו הריח יתפזר.
אם רק היית משאיר לי ילד... ילד אחד. שיהיה נכה, מפגר, אלים או טיפש. שיהיה הכל. לא אכפת לי.
כל כך רציתי ממך ילד!
אולי יאשפזו אותי. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה... מה אתה היית חושב על זה?
אני כל כך רוצה אותך.
אני כל כך רוצה למות.
אני כל כך כל כך רוצה אותך.
זאת לא הפעם הראשונה שהריח שלך גורם לי לבכות.
כואב לי. יאיר, כואב לי!
שורף לי בגרון כשאני לא יכולה לדבר איתך, כל הגוף שלי מגרד וצורב כשאתה לא כאן כדי לחבק, השפתיים שלי מתייבשות ונסדקות והפה נפער מעט- כמו לפני צרחה- כשאני מבינה שלא תרכן אלי שוב ותנשק, שלא תלחש עוד מילות הרגעה בסבלנות אין סופית ושלא תשיר לי בעדינות, ביראת רוממות, עם מבט מאושר ואסיר תודה- עד שארדם..
יאיר.. אני לא יודעת מה שווים החיים שלי בלעדיך.
מה שווה הגוף הריק והשבור שלי כשהוא כל כך חלול? מה שווים החיים האלה?! כשכל חפץ ופנים סביבי זועקים אלי את חסרונך..
ההרגשה משונה. כמו ענן מאלחש ומייסר שאופף אותי. מרוקן אותי מכל מחשבה חוץ מצליל השם שלך. מנתק מכל תחושה חוץ מחוסר האונים והתכלית, ומהגעגוע הזה.
אוי יאיר.. כמה שזה כואב! אני כותבת והמילה הזאת נתקעת לי. געגוע. איזו מילה חלשה. זה כמעט מבזה.
איך אפשר לתאר את מה שעובר בי? משתלט עליי, מבתר, מפרק.
איך?! איך אפשר לתאר את הציפורניים שנדחפות לי ללב וקורעות כל עורק ונים שנמצא בו? את הסכינים שמפלחות לי את הבטן, מסתובבות לאט ומשאירות בור שחור ואכזרי ששואב אליו את כל שאריות האדם שאני?
הרגליים כל הזמן מאבדות אחיזה. אני נופלת המון. כל כך רוצה להיכנע.
אני רוצה להישאר לשכב כאן על הרצפה הגדולה והקרה והלבנה.
אני רוצה לחפור דרכה- לא משנה כמה דם ייזול מהידיים שלי- עד שאגיע לאדמה שלנו. האדמה השחורה והאדומה והאכזרית והמנחמת שלקחה לי אותך ותחזיר אותי אליך..
אהוב שלי, אל תכעס, אני רוצה ללכת לבקר אותך. להתיישב לידך בבית הקברות ולחכות עד הלילה. לרדת מהשרפרף כשאף אחד לא רואה ולהתכרבל ליד השיש הקר שמכסה אותך.
אני רוצה להתלונן שוב שקר לי ושגנבת את כל השמיכה. אני רוצה להתעורר לפניך, להעיר אותך "בטעות" כדי לא להרגיש לבד ואז להעמיד פנים שאני ישנה שניה לפני שאתה פוקח עיניים. אני רוצה שתגן עלי.
הבטחת לי! יאיר! אתה הבטחת לי שלא אשאר לבד יותר. הבטחת להגן...
הבטחת לי, בפירוש הבטחת, לא למות לפני.
יאיר שלי, אני חיה. אבל רק כי זה מה שמצפים ממני. רק בגלל הזיכרון של הפנים המבוהלות והמפוחדות שלך, כשחשבת אז שאתאבד.
אני רוצה שתדע, אני חיה בשבילך וחיה אותך.
הפכתי למצבה מהלכת, לגרגירים בשעון חול ענק שמחכים רק להתרוקן ולצנוח בשקט, להפסיק לזוז לנצח.
אני חושבת רק על איך להגיע אליך מהר יותר.
יאירי, מתוק שלי, סליחה. אני כבר לא אוכלת, וגם לא יוצאת הרבה מהמיטה.
הכל... הכל הפך לחסר טעם.
אולי אנסה חומרים פסיכודאליים. אולי בהזיות האלה תהיה קרוב יותר.
כל הקיר מכוסה בציורים שלך. במשפטים שהיית אומר רק לי. בשמות החיבה שנתת לי. כן, אלה שלא הרשית לאף אחד אחר להשתמש בהם..
אני ישנה עם החולצות שלך על הכרית ועלי ואני מתה מפחד כשאני חושבת על זה שמתישהו הריח יתפזר.
אם רק היית משאיר לי ילד... ילד אחד. שיהיה נכה, מפגר, אלים או טיפש. שיהיה הכל. לא אכפת לי.
כל כך רציתי ממך ילד!
אולי יאשפזו אותי. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה... מה אתה היית חושב על זה?
אני כל כך רוצה אותך.
אני כל כך רוצה למות.
אני כל כך כל כך רוצה אותך.
