כל עוד את בבית- יש כללים.

אל תקחי את מה שההורים אומרים לך בתור הערת צניעות אלא להפנות את תשומת ליבך לכלל שיש בבית.

ולגבי ההבנה ההדדית-

תביני אותם שקשה להם.

והם יבינו אותך שקשה לך.

העצה שלי- שבי לשיחה רצינית עם ההורים (או עם אמא/אבא. מה שיותר נוח לך) ותבהירי להם שלא מדובר בחוסר הערכה להלכות הצניעות. את לא מזלזלת בחינוך שהם נתנו לך. רק שיש נקודה ספיציפית שקשה עליך ההתמודדות איתה.

בהצלחה!

עיקר מצוות כיבוד הורים זה בדברים שקשורים אליהם.

ממש מעריכה איך שהקושי לא מבלבל אותך ולא גורם לך לדבר/להתנהג בצורה לא ראויה או כפוית טובה.

שכוייח.

לא סתם אנשים

ההרגשה הייתה זלזול בדעתם של ההורים ודרישותיהם. ולכן הגבתי כך.

כמו סמרטוט.

הם רוצים בטובתה. 

ואז לחזור בעוד 20 שנים ולקרוא אותם. כשהילדים שלך בעצמם גדולים...

מצפצפת על הקדוש ברוך הוא והלכותיו ?  הזוי..

או קובע?

אם זו שאלה אני אענה לך בתשובה פשוטה מאוד- תקרא שוב את התגובות שלי ותרא מה הייתה מסקנתי בסוף.

אם זו הייתה קביעה- אז אין סיבה להגיב על קביעות חסרות בסיס.

במאמר מוסגר..

פעם אח שלי הגדול אמר לי דבר כזה:  

עד שלא תתחתן לא תבין כמה זה כואב להורים לראות את הבן שלהם הולך בדרך לא נכונה.

לגבי השאלה... כן, נתקלתי בזה 

אני מכיר משהי שלא הייתה הולכת בצניעות.. עד שיום אחד היה קר והיא הלכה עם ארוך..

והיא עברה ליד זוג (גבר ואישה)  והיא שמעה את הגבר אומר לאשתו  (את רואה.. ככה אני רוצה שתתלבשי.. ככה זה יפה)

מאז היא צנועה 

ולא שאני לא הולכת לא צנוע..

אני מתעצבנת לפעמים בוכה ובעיקרון לא הולכת יותר עם הבגד הזה, אבל לא אומר שאני לא קונה בגדים בסגנון.

בעיקרון אני אומרת בסדר בסדר וממשיכה בדרך שלי.

רק שאצלי זה שונה מהרבה בנות,

לי מעירים למה אני הולכת עם ארוך..

אז..  

ולא,זה מחרפן את כולן,וזה גורם לכולן ויכוחים.

וכל ההורים כאלה,וזה הטבעי.

ובעז"ה כולם\ן יעברו את השלב הזה..

יש חוברת של הרב דוד כוכב מירושלים . הוא כותב ומוכיח מהמון מקורות שחייבים ללכת ארוך . את יכולה להתקשר אליו ולבקש שישלח את החוברת . תתני למי שמעירה לך , שתתמודד...

הם אומרים דרך אבות וכו'.

בסופו של דבר הם לומדים את זה בדרך הקשה,של אני עושה את זה וזהו..
 

וזה באמת מתאים לנוער בגיל ההתבגרות (חלק מהמגיבים בוודאי כבר עברו רשמית את הגיל הזה).

העניין הוא שמדובר בחינוך לשמירת הלכה. וזה הופך את השאלה ליותר רצינית מהשאלה של גבולות החופש מול ההורים. גם יותר רצינית מהשאלה האם התוכחה יוצרת אנטי או לא. לכל אחד יש באיזשהו מקום קושי עם ביקורת. זה לא מבטל את מצוות התוכחה.

הפתרון הוא בהכרה אמתית של דרישות ההלכה ואת רוחה. תמיד האנשים שצמודים להלכה כמו שצריך הם מעטים, הדוגמאות החברתיות לא משקפות בהכרח את האמת.  

אלא "לעולם (כלומר, כך דרך העולם. כך נכנסים לשערי העבודה) יעבוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

הפעלה ומשמעת הם חלק משמעותי בחינוך, הגם שלא העיקרי.

יש אנשים שפשוט לא מבינים כמה הם פוגעים כשהם עושים את זה,

מזכיר לי את התקופה שהייתי באה על חולצה/גופיה מתחת לתלבושת ביסודי ודווקא פותחת כפתורים ומקפלת עד מעל המרפק.

בשם ה' קל עולם, 

שבת שלום ומבורך ושנזכה עוד לפני כניסת השבת לבניין הבית השלישי.

לגבי ההלכה של כיצד לנהוג עם הצניעות, והתמודדות עם היצרים הפנימיים, את צריכה לדעת שזו התמודדות שלך שאת אמורה לנצח. לכל יהודי יש את היצר שלו להתמודד איתו, וכמו שלא היית רוצה שבגלל אישה שאינה צנועה ר"ל יהודי ח"ו יגיע למצב שהוא לא מצליח להתמודד עם היצר שלו וחוטא בדרך זו או אחרת במחשב ושלא נדע ליותר גרוע מכך.

אבל מה שגרם לי לרצות להגיב לך דווקא בתגובה זו, היא השאלה שכנראה מגיעה מבורות בהבנה שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד ואחד בכל העולמות ובכל הרקיעים ואין עוד מלבדו.

ועל דרך משל, מקווה שהנמשל יובן כי התוכחות הם אלה שגרמו לך להרגיש דוחק וח"ו זו אינה המטרה אלא לעורר.

אם אדם הולך ברחוב, ונופל בגלל שהוא נכנס באבן - יהודי ויהודיה קדושים צריכים לדעת שהכל בהשגחה פרטית, וכל דבר קורה ע"מ לעורר אותי לתשובה ולהרר במעשי ומציל אותי מדין קשה בהרבה על ידי רחמיו הרבים של השם יתברך, ולכן אין גם שום צורך להתעצבן - אלא לשמוח.

אבל מה קרה אם עכשיו חבר/ה או אדם שאיני מכיר שם לי רגל והפיל אותי? 

האם הטענה הקודמת השתנתה? בוודאי שלא. הרי מי שם פה לאדם?

כל העולם כולו הוא מראה של העולם הפנימי שלי כמו שאמר ההאר"י הקדוש - שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול.

ובפשטות - ראית שהערה זו הרגיזה אותך, ואותו הרגש השלילי - אינו דבר חיצוני אליך, אלא הוא בתוכך ומפריע לך.. ואם תתבונני בדבר היטב - תביני שסך הכל, כל דבר הוא ביטוי של הפנימיות שלי וה' יתברך רוצה רק לגלות לי את עצמי דרך הוי' שונה של מציאות. לגלות שכל המציאות החיצונית היא היא אני בעצמי בפנים.

ולכן, לכעוס על עצמי זה דבר מיותר, כי אין עוד מלבדו - כי אני זה הוא, וקל וחומר שגם מי שעומד מולי הוא איננו "ישות" נפרדת ה"מתחרה" או "מנגדת" לאלוקות, כי אין עוד מלבדו, בכלל.

לכן, מי היא? היא ביטוי של הקדוש ברוך הוא. ואם את חושבת שזה מפליא איך אפשר שהקב"ה יתבטא ויתגלה בצורה כזו 'שפלה' לטעמך, אז במסכת חגיגה מסופר בפירוש שאותה בת קול שהכריזה על ר' אלישע בן אבויה שיקרא אחר - התבטא בתור זונה כפשוטו.

בנוסף, ששמעי בן גרא קילל את דוד ענה - השם קיללני. הרי כמו שאמרנו, מי שם פה לאדם?

לדעת - שכל צרה שבאה, היא מעצמי, מחוסר ההתמודדות והבנה שלי, חוסר החיבור והסינכרון שלי עם השם יתברך וההוי' האמיתית שהכל אחד ומאידך שמירה בתכלית על התורה והמצוות בתכלית ההידור והתרחקות מכל דבר אחר. על ידי המעשים הללו אנו מגלים שאנחנו לא מי "שציירנו" את עצמנו, כמו שאת יכולה לאהוב בגדים קצרים כך את יכולה מחר לאהוב בגדים ארוכים ולשנוא בגדים קצרים, ותמיד לדעת שאותה "צרות" ו"ציור" שהגדרנו את עצמנו בתור אופי ספציפי נקרא מדאורייתא מצריים, ואנו חייבים לקרוא 3 פעמים קריאת שמע ביום לצאת מאותו ציור ארור שאנו מצירים את עצמנו כאילו אנו מוגבלים ומוגדרים בצורה כזו או אחרת.

לסיכום, לימוד התורה בצורה הנכונה, גם לנשים כמו שציוו אותנו רבותינו נשיאנו וגדולי הדורות האחרונים , הוא דבר הכרחי כפי שאת רואה. ולדעת שכל דבר שמנגד לאלוקות הוא אינו מנגד ל"תחום עניין" בחיים אלא הוא מנגד לעצמי. כי את בעצמך יהודיה קדושה, חלק מהקדוש ברוך הוא, ולא חלק שהוא נפרד ממנו ומציאות נוספת אלא הוא בעצמו, וכדי שתהי את בעצמך - זוהי ההליכה על פי ההלכה בתכלית ההידור, כלומר, בתכלית ההתחברות לעצמי. (הה"ד הליכות עולם לו)

ובעזרת ה' יתברך נזכה, שלא נצטרך "לדבר עם עצמנו" אלא נגלה שאנו זה עצמנו ולא יהיה יותר תחושת נפרדות וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ונזכה שזה עוד יהיה היום.

ונזכה לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו

יחי המלך המשיח!

עוד לא הסברת מדוע מותר לאישה ברחוב לקחת את מצוות "הוכח תוכיח" ולעוות אותה כרצונה?

ועוד להכאיב ליהודי על כך?

בד"כ זה לא קורה כי אני הולכת ארוך

דווקא אני שמחה אם אומרים לי כי לא תמיד אני שמה לב...

לי זה לא מפריע

מתוך הכלל תסיקו מסקנות לפרטים...

בעניין הערות

זה אף פעם לא דבר נעים, ובכל זאת, זו חובה גדולה. האדם הוא חברתי.

כמו שחיי הכלכלה הציבוריים הם עשירים לאין ערוך מן הנווד הבודד, כך גם חיי

הרוח. אדם שלא מוכן להשתתף במסים ומעדיף לבדל עצמו מן החברה

גורם רעה לעצמו, כנ"ל לגבי הנמנע מלקבל ביקורת. אומר הפסוק "מקשה

לבו יפול ברעה". 'מקשה לבו' הכוונה לעקשן (על מידת העקשנות ראו באורות

התשובה, ה, ה). לא לחינם נצטווינו במצוות תוכחה, התוכחה היא דאגה

לשלמות האדם הפרטי והחברה בכללה. החברה הפוסט-מודרנית העכשווית

סולדת מביקורת ודוגלת בהכלה של כל האמונות והדעות ובכך פותחת

פתח להכשיר כל רעה חולה.

לא נכחש שהביקורת כואבת או מכעיסה, אבל היא מכעיסה ומכאיבה רק

כשנדמה לנו שאנחנו מושלמים. על-פי רוב לא נגיד את זה בקול רם, או

אפילו לעצמנו, אבל כן נחיה במחשבה כזאת שאנחנו משהו מיוחד... כשבאה

הביקורת היא מפוצצת את הבועה שיצרנו לעצמנו - וזה מכעיס. אומרים חז"ל

במדרש "גדול השלום שניתן לענווים". אומר המהר"ל ב"נתיב השלום" על מאמר

זה שהשלום ניתן דווקא לענווים ולא לבעלי הגאווה, כי העניו רואה את עצמו כשווה

לכל אדם, מוכן לקבל מוסר מכל אדם. הוא לא יכעס, הביקורת לא תהפוך אותו

לבעל מחלוקת. להיפך, הוא יאמר "תודה".

אמנם לא תמיד הביקורת באה בצורה יפה, לפעמים זה מעיק ומציב לנו דרישות

גבוהות, אבל הכישרון לקבל ביקורת לא מפתח את עצמו. זו בדיוק עבודת המידות.

ואם אחרי שעשינו חשבון נפש וגילינו שהביקורת מוצדקת - נאמץ אותה ונשתפר,

ולא נשאר עקשנים.

בעניין ההלכה

המחוייבות לשמירת ההליכה היא אבן בוחן לכל אדם וכל דור. הדור שזכינו להיות

הנוער שלו הוא דור אידאליסט. והאידאל שלנו - התורה. ההבדל בין אידאליסט לבין

שאר אדם, הוא שכל צעד וכל מעשה בחייו של האידאליסט מוארים מאורו של האידאל.

וככל שהאידאל גדול יותר ומקיף יותר, כך הוא מתבטא ביותר פרטים. (לולי הייתי פוחד

מההגשמה, הייתי אומר שהקב"ה הוא האידאליסט הגדול - המופיע בכל פרט ברחבי

העולמות ומעבר להם). האידאליסט היהודי הולך בדרכי קונו וריבוי פרטי אינו עול מכביד

עבורו. הם עצם חייו. (ראו בכוזרי,תחילת מאמר שלישי)

ההלכה היא מעבר לחובה, היא ביטוי התורה בעולם המעשה. לא די במחשבות מופשטות.

המחשבה היא נשמת המעשים. הניתוק בין הנשמה לגוף הוא מוות, המעלה היא להעצים

את החיבור בין השניים ועל-ידי כך לקיים תורה, להופיע תורה, להיות תורה.

מה שמחזרים אותנו לסוגיית הביקורת.

אנו צריכים לעשות חשבון נפש מתמיד, להיות המבקרים הגדולים של עצמנו ולשאול:

עד כמה אני אידאליסט? האם בכלל?

עד כמה האמונה שלי גדולה ועד כמה היא אני פותח לה פתח להגשים את עצמה בעולם?

שבת שלום.

לדעתי תנסי להסתכל על זה מנק' מבט אחרת-

אני חושב שאם אמא שלך היתה מבינה שזה בא מתוך מחשבה או אידיאל מסוימים- היא היתה מניחה לך לגמרי. וגם אם היא לא היתה מניחה לך- היית מבינה שאת צריכה להתמיד בשלך ובסוף היא תכבד אותך וכך היה קורה.

נראה לי שהשאלה האמיתית היא יותר עצמית- מאיפה בא העניין של הצניעות? האם זה משהו מושכל ומובן או משהו שאת עצמך "לא מסכימה" איתו כ"כ?

ואם את לא מסכימה איתו- איך תרצי שמישהי שמראש לא חושבת כמוך תסכים איתך?

בהצלחה רבה!

לא גורם לי לעשות דווקא אבל זה יוצר תסכולללל כי זה באמת על דברים שהם מעבר להלכה וזה הכי מתסכל 

מאנשים אחרים לא מזיז אבל לפעמים מביש

אצלי זה אותו דבר עם תפילה שהמורה אומרת לי להתפלל ומעירים לי אז אני ל יכולה להתפלל גם אם אני אתפלל בהפסקה .............

חחח

לפעמים כשהחצאית שלי ממש קצרה יותר מעשר בסנטימטר מעל הברך אז אבא שלי מבקש ממני להוריד אותה ואני בכוונה מעלה אותה עוד כי כל פעם שהם מעירים הם חייבים לעקוץ כמו "ממני לקחת את החצאית הזאת?? מאליה " (בת דודה שלי תינוקת)  ואני תמיד עושה להם דווקא כי אני יחליט מה אני ילבש ועם מה אני ילך

בתו האהובה..

זה תהליך אישי, וצריך לקבל את זה על עצמך מרצונך ובחירתך

כמעט כל הבנות שדיברתי איתן אמרו לי שזה לא נעים/ פוגע/ מעצבן שאחרות/ים מעירות/ים

ממליצה לך מאד מאד ללמוד בנושא, זה עוזר מאד לקיים מתוך רצון, שמחה ובחירה 

וכשאין כח וחשק, לזכור לכבד את האנשים והמקומות שבהם את מסתובבת

בהצלחה

מוזמנת לפרטי אם את רוצה ספרים מומלצים

נראה לי את צדיקה רצינית...

לא צריך להקרא רבנית... בדור הזה להיות צנועה זה כבר מספיק כדי לברך...

אגב, לפי תוכן הברכה אני מבין מה חשוב לך... רוחניות בעיקר

צדקתי! 

תכלס למי פחות למי יותר עניין של אופי מלכתחילה ועבודה עצמית תמידית אלא אם כן זה בא טבעי...

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...