פעם היתה ילדה שהיו לה פחדים, הם היו החברים הכי טובים שלה, הם ליוו אותה בלילה-גם בחלומות, הם ליוו אותה ביום, כשהיא רק התעוררה הם היו לידה, כשהיא שיחקה קראה אכלה שוחחה. תמיד תמיד הם היו לידה, הרבה פעמים הם אפילו נכנסו לתוכה.
הם היו החברים שלה,
כשהיא התלבטה אם להתקשר לחברה הם לחשו לה 'לא כדאי לך, את משעממת',
כשהיא חיפשה עבודה הם יעצו לה שלא 'לא, אל תחפשי את לא מוצלחת בשום דבר',
ככה, תמיד הם היו לידה ובתוכה.
יום אחד, הילדה פגשה ילדה אחרת, ילדה מתוקה. היא חשבה שאולי כדאי שהן יהיו חברות, אבל הפחדים שלה אמרו לה 'לא, את לא מעניינת אותה, היא תתחבר אליך רק מרחמים. תרפי'
אבל הפעם לילדה קצת נמאס מהפחדים, והיא התעלמה.
היא ניגשה לילדה השניה והציגה את עצמה, היא האמינה בעצמה, והפחדים שלא הכירו אותה ככה קצת השתתקו.
ולאט לאט שני הילדות נהייו חברות, וכל פעם שהפחדים הגיעו היא אמרה 'לא! אני מאמינה בעצמי. לכו!'
לא תמיד זה היה קל,
לפעמים לקח לה הרבה ימים המאבק.
אבל תמיד היא ניצחה
אבל יום אחד הפחדים שלחו את החברים שלהם לחברה שלה.
ואז כבר לא עזרה האמונה שלה.
הפחדים כבשו את החברה שלה,
וכמה שהיא האמינה בחברה שלה, זה לא עזר.
כי החברה לא האמינה בעצמה.
היא חשבה שזה בגללה, בגללה הפחדים הגיעו לחברה שלה.
והפחדים כבשו לאט לאט גם אותה.
