למה מדגישים את הגוף גשמי ?שאלה: 
כל הזמן מדברים ומדגישים שהרבי חי בגוף גשמי דוקא! האם על זה צריכה להיות ההדגשה? רוחניות היא הרי מציאות הרבה יותר נעלית, ולכאורה ככה זה גם בענין של רבי שחייו "אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים" וגופו אינו אלא טפל להם, אם כן כל הנושא של ’גוף גשמי’ הוא נקודה שולית ולמה צריך להדגיש את זה? 

תשובה: 
רבי מהו? 
שאלה זו נובעת מחוסר הכרה בסיסית בנושא של צדיק בכלל ע"פ תורה, ובפרט בעניין של רבי ע"פ תורת החסידות. כל המושג של צדיק הוא יהודי נשמה בגוף, וכמובא בתניא פרק א’ מה שאמרו רז"ל במדרש "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור שנאמר וצדיק יסוד עולם". 
כלומר צדיק פירושו יהודי נשמה בגוף שהגיע בעוה"ז הגשמי למעלת ומדריגת צדיק, והקב"ה "עמד ושתלן" פירוש שלח נשמות הראויות לכך – להתלבש בגופים בעוה"ז. ועד"ז מה שכתוב בזהר "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", או מה שנאמר בגמרא "אין דור שאין בו כמשה" – פירוש שבכל דור ישנו יהודי בגוף גשמי, שהוא האתפשטותא דמשה, כמשה בדורו. 
בפרט ע"פ תוכן ענינו של רבי המבואר בהרחבה בתורת החסידות ובפרט בתורת הרבי שליט"א מלך המשיח , שמבארת כי ענינו של רבי נשיא הדור הוא "ממוצע המחבר" בין בני ישראל לבין הקב"ה, וחיבור עולם הזה עם אלקות בכלל, ובזה מודגש כמה שכל ענינו של רבי הוא – להיות נשמתו הנעלית מלובשת בעולם הזה בגוף גשמי, כדלקמן. 

ראש בני ישראל 
פעולתו של רבי היא בתור ה"ראש ומוח" של עם ישראל, דרכו נפעל הקשר בין נשמות ישראל לבין שרשם ומקורם בחכמה עילאה כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בהתחלת ספר התניא (פרק ב’). כולם מודעים לכך, אך נראה שלא כולם מבינים את משמעות הדבר: 
הצורך בקשר זה נוצר כאשר הנשמה מתנתקת ממקורה ושרשה, ויורדת ממדריגה למדריגה עד שהיא מתלבשת בעוה"ז הגשמי בגוף ונפש בהמית, המעלמים ומסתירים על מקורה ושרשה הראשון. כיצד נפעל הקשר ע"י הרבי? 
מבאר אדמו"ר הזקן בתניא, "כמשל הבן הנמשך ממוח האב", ובמשך חדשי העיבור נתהוו כל פרטי הגוף עד לצפרני הרגליים, ומאחר שהגוף ופרטיו נשתנו כ"כ ממהותם הראשון, מוח האב, הכיצד נשארים הם קשורים במקורם? והביאור, ש"גם עכשיו בבן יניקת הצפנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש" – המוח שבראש, עם היותו חלק מגוף הבן, הרי הוא לא נשתנה ונשאר באותה מהות שממנה נמשך, מוח האב. וע"י שכל אברי הגוף קשורים עמו, ה"ה קשורים במהותם הראשון. ע"כ המשל. 
וככה ממש כביכול", ממשיך אדה"ז ועובר לנמשל, "בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה בירידתו ממדרגה למדרגה" עד ש"נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך", שנשתנו כ"כ בירידתם למטה בגוף משרשם ומהותם הראשון, "ועם כל זה עודנה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה". 
הכיצד? – כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, היא מנפש רוח ונשמה של הצדיק והחכם, ראש בני ישראל שבדורם. כלומר, שבכל דור יורדת לעולם הזה הגשמי נשמה מיוחדת, ראש בני ישראל, שאף בהיותו למטה בגוף גשמי איננו משתנה ממהותו הראשון – חכמה עילאה, ודרכו קשורים כל בנ"י שבדור במהותם שהיא חכמתו יתרה’. 

לאחרי הבנת המבואר בפרק השני של ספר התניא, מובן שאין שום מקום לשאלה מדוע הדגש הוא דוקא על הגוף, כיון שזה שחיי הצדיק הינם "חיים רוחניים" לא רק שאינו סותר לכך, אלא אדרבה, ענינו של הרבי הוא שאותם חיים רוחניים, או ע"פ הנ"ל – אותה המשכת חכמה עילאה, תתלבש בגוף בעולם הזה הגשמי, ורק עי"ז ה"ה מהוה ראש בני ישראל. ולכן אע"פ שלאחרי הסתלקות הצדיק הוא משפיע בעולם יותר מבחייו, אבל הוא אינו משמש עוד כראש בני ישראל, כיון שכמו שגוף האדם אינו יכול להתקיים בלא ראש גשמי, כן עם ישראל נשמות בגופים, אינו יכול להתקיים בלא רבי בגוף גשמי. 

"ממוצע המחבר" – באמצעות גופו 
במקומות נוספים בתורת החסידות מבוארת במפורש יותר הדגשה זו, ע"י הגדרת ענינו של הרבי כ"ממוצע המחבר" בין בני ישראל לקב"ה. מהו "ממוצע המחבר"? ישנם שתי מציאויות רחוקי ערך, מלמעלה הקב"ה, ומלמטה אנשים נשמות בגופים, וביניהם ישנה מציאות שלישית המחברת אותם, וכמו שנאמר במשה רבינו "אנכי עומד בין ה’ וביניכם". 

הכיצד הוא מחברם? מבואר בחסידות, שממוצע המחבר, צריך להיות בו עצמו את שני הענינים שהוא מחבר, ולכן נאמר עליו "משה איש האלוקים", ומבארים חז"ל : מחציו ולמטה "איש" מחציו ולמעלה "האלקים", וכלשון הרבי שליט"א מלך המשיח "עצמות ומהות בעצמו כפי שהעמיד עצמו בגוף", כלומר שמצד אחד הוא "איש" – בשר ודם נשמה בגוף, ומאידך חייו אינם חיים בשריים וכל מציאותו בטלה לאלקות, ובהיות בו עצמו שתי קצוות אלו, בכחו לחבר את בני ישראל עם אלקות. 

ובאמצעות בני ישראל – מחבר הצדיק גם את העולם כולו עם אלקות. וזהו שנאמר "צדיק יסוד עולם", כיון שמציאותו של הצדיק בעולם היא הצינור לכל השפעותיו של הקב"ה לעולם, וחיות כל הנבראים עוברת דרכו, שענין הצדיקים ובפרט נשיאי הדורות הוא חיבור רוחניות וגשמיות (ראה גם בתשובות הבאות). 

אם נרצה לסכם נקודה זו נאמר כך: כל מהותו של הרבי היא חייו הרוחניים, וכל מציאותו של הרבי היא גופו הגשמי. אם אין את הגוף הגשמי – אין על מה לדבר בכלל, זוהי מציאותו של הרבי. רק דרך מציאותו ה"ה פועל את ענינו – מהותו. וכמאמר רשב"י "אנא – סימנא בעלמא", מציאותו של הצדיק "מסמנת" כביכול את הקב"ה כאן בעולם הזה הגשמי, ע"י התלבשותו והתגלותו בגופו הגשמי של הצדיק. 

לסיכום: 
ענינו של רבי כראש בני ישראל ו"ממוצע המחבר" בין יהודים בעוה"ז עם הקב"ה, נפעל ע"י התלבשות נשמתו בגוף גשמי, הוא מציאותו של הרבי בעולם.

למה שליט"א?

 
שאלה: 

חסידים המשתמשים בתואר ’שליט"א’ מסתמכים על התבטאויות ספורות של הרבי על חותנו בשנת ההסתלקות, בהם אמר "הרבי שיהי’ בריא" ושלל תוארי הסתלקות. ברור שדברי הרבי נאמרו מתוך רגש פנימי בהתוועדויות בין אנ"ש ולא כלפי חוץ, שהרי באותו זמן הקפיד הרבי בכל דבר מודפס וכן במכתבים לציין את כל תוארי ההסתלקות. איך ניתן א"כ ללמוד מכך את ההנהגה לכתוב ולהדפיס ’שליט"א’ בכל מקום, דבר שהרבי שלל, ולהמנע מכתיבת תוארי ההסתלקות, להם משמעות גדולה וחשובה!? 

תשובה: 

הרגש קיים גם בכתיבה והדפסה 

השואל שאלה זו, שהיא בהחלט לגיטימית (אם כי לא ענינית כיון שבפועל הרבי חי וקיים), עליו להפנות את השאלה קודם כל לעצמו: האם גם הרגש שלי אומר על הרבי רק ’שליט"א’? האם גם אני מרגיש כמה קשה וכואב לכתוב על הרבי תוארי הסתלקות? האם גם אני יפרוץ בבכי כאשר אשמע על הרבי "נשמתו עדן" או הדומה? אם התשובה תהי’ חיובית – הרי זה סימן שלא הי’ כאן חשבון נפש אמיתי ! וכל כך למה? 

’רגש’ אין פירושו לנהוג ע"פ הרגשות שמכתיב לנו הרבי בשיחותיו, ’רגש’ פירושו שאני מרגיש, ואם אני מרגיש – הרי שאותו הרגש שמפריע לשמוע זאת בהתוועדות, אמור להפריע גם בכתיבה ובהדפסה, דמאי שנא? כיצד מסוגל חסיד ש’חי’ עם הרבי לסבול כאלו תארים, שמנוגדים לכל מה שהוא משתדל לחיות במחשבה דיבור ומעשה?! אמנם הוא יודע שהנהגת הרבי היא כן לכתוב תארים אלו על הרבי הקודם, אך הדבר אמור להפריע לו , שלא יוכל להירגע, הייתכן לכתוב תארים כאלו על אבינו מלכנו?! 

ולמי שזקוק להוכחה שגם בכתיבה ובהדפסה אמור רגש שכזה להתעורר ולפעול, הרי הדבר מפורש בלקוטי שיחות , במענה לשאלה למה במכתב כללי לל"ג בעומר (תשל"ה) לא נזכר על רשב"י "זי"ע"? עונה הרבי שליט"א מלך המשיח: יש לומר על פי ביאור הראגצובי דביצחק אין שייך זכירה כו’ והרי דוקא לרשב"י נאמר בפירוש דמגין יותר מבחייו, ואמר שפוטר כו’ עד כו’. עכלה"ק. והגע עצמך: לא מדובר פה על נשיא דורנו, אפילו לא על אחד מרבותינו נשיאינו או נשיאי החסידות, מדובר על התנא רבי שמעון בר יוחאי, ועליו נמנע הרבי מלהזכיר (בדפוס) ’זי"ע’! 

אופן כתיבת תוארי ההסתלקות 

ראי’ נוספת שאין השואל מרגיש כלל את אותו הרגש המדובר, היא בכך שהוא רואה איזשהו תוכן ומסר בתארי ההסתלקות (ויהיו חיוביים ככל שיהיו). מילא אם הי’ אומר שאין לו שום רגש לתארים אלו, הוא אינו מעונין אפילו לשמוע עליהם, אלא מאי? כיון שבפועל הרבי כן נוהג לכתוב אותם, והוא הרי ’מקושר’, אזי אין לו ברירה והוא מוכרח לכתוב אותם. אבל אם הוא כבר מתחיל לחפש תוכן ומעלה בתארים אלו, הרי זה סימן שאין לו כל רגש של סלידה מהם, וא"כ מבחינתו יכולים הם להיאמר גם בהתוועדות פנימית, היפך ’הנהגת’ הרבי!? 

נמשיך ונחקור כמה ’התקשרות’ יש בהנהגה זו: לא רק שבכל הדפסה של תורת הרבי הקודם הדפיס הרבי שליט"א מלך המשיח את תארי ההסתלקות, אלא שהוא משתמש בהם לעיתים תדירות ביותר גם במכתבים פרטיים. ובכן, האם ישנו בדורנו ’מקושר’ אחד הנוהג כך? נקודה נוספת: כל אלו שהשאלה מייצגת אותם, כותבים דרך קבע את התואר ’זי"ע’ בצמוד לשמו של הרבי שליט"א מלך המשיח, מהיכן נוצר ’קיצור דרך’ זה, בעוד לא תמצא פעם אחת בה מוותר הרבי על אחד מהתארים, ותמיד מקפיד למנותם כסדרם ’זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע’!? 

שאלות רציניות אלו אמורות לעורר בשואלים חשבון נפש אמיתי ונוקב: מה גרם לי לרדת לכזו דיוטה תחתונה, לכתוב על הרבי תארים שכאלו בלי שום נקיפות מצפון? מאיפה נובעת המשיכה שלי לתארים אלו על הרבי? היכן רגש האהבה והקרבה כבן לאביו? היכן הם הגעגועים והאמונה? איך נאטם לבי כל כך? הרי רגש חסידי אינו מוכן להתפשר על פחות מ’שליט"א’, כי הרי הרבי חי! למישהו יש הוא אמינא אחרת רח"ל?! תוארי הסתלקות פשוט מאוד אינם ’נדבקים’ אחר שמו של הרבי. 

הטעם הפשוט להזכרת תוארים אלו על הרבי הקודם 

אך עדיין קשה עלינו השאלה הגדולה מכל: מדוע אם כן נוהג הרבי בכתיבת תוארי ההסתלקות, ההיפך לכאורה מהרגש החסידי הפשוט? אכן מכיוון זה אין לכך כל ביאור (וזה לא נוגע כהוזה ברגש האמור), רק אם נצרף לנושא את המימד הנוסף שלו – תוכן ומהות ההסתלקות, "גמר ושלימות עבודתו" (הנ"ל בתשובה הקודמת). מדובר על מהות חשובה ומרכזית, המהוה שינוי כללי בכל סדר ההשתלשלות – הרבי, נשיא הדור, גמר והשלים את עבודתו בעולם. עוברים עתה לשלב אחר לגמרי, סדר העבודה של הדור הקודם, המתאימה לספירת ה’יסוד’ – אינו אקטואלי 
עוד, ואת מקומו תופס סדר עבודה חדש, ספירת ה’מלכות’, דור השביעי. 
לימים קיבל מסר זה אותיות ברורות מאוד: זה תובעים מכאו"א מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא עפ"י בחירתנו ולא ע"י עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ"מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ"א עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא. וזה תובעים מכל אחד מאתנו שידעו אַז מ’געפינט זיך אין דור השביעי. 

בכדי שמסר ברור וחד זה יתבטא בעבודה שמנהל הרבי שליט"א מלך המשיח בתקופה זו, מציין הוא את רשימת תוארי ההסתלקות המתאימים לצדיק שנשמתו אינה מלובשת בגשמיות 

העולם, לא בתור תוארים קדושים או בעלי תוכן ח"ו, אפילו לא בתור ראשי תיבות, אלא רק בתור סימן וציון דרך לתקופה החשובה בה אנו נמצאים. אין כאן א"כ שום ’הכרה במציאות’ בלית ברירה, אדרבה, המציאות היא בעלת תוכן ומשמעות עבורנו, ועלינו לנהוג ואף להרגיש על פי’ (וראה לקמן תשובה 12). 

מה נותר א"כ לאותם ’מקושרים’ כיום, כאשר אין כל תוכן בהסתלקות המדומה, וכל מה שהיא מבטאת הוא רק את ההעלם והסתר על המציאות האמיתית ע"פ תורה? אין להם הרי כל סיבה להשתמש בתוארי ההסתלקות שלא במקומם, וכל רגש אמיתי יביא לרתיעה והימנעות מכתיבתם. הגורם היחיד לכתיבת תארים אלו, היא אותו גורם בגינו מאמצים הם בכל לב את ’המציאות המרה’ – עובדת היותם אנשים חשובים וחושבים, שאינם נסחפים ל’התעלמות’ השקרית. 

דאַלאָי גלות! נעבור כולנו את רגעי הגלות האחרונים מתוך אמונה איתנה ברבי שליט"א מלך המשיח, המביאה בדרך ממילא להתקשרות ודביקות באהבה ובחיבה, מתוך מנוחה והתיישבות, שמחה וטוב לבב, ונכריז בעוז ובחדווה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. 

לסיכום: 

א. רגש הסלידה מתוארי ההסתלקות קיים גם בכתיבה והדפסה,

ב. הזכרת תוארים אלו על הרבי הקודם אינה קשורה לתוכנם אלא רק כציון דרך לסדר העבודה החדש שהחל עם ההסתלקות,