בס"ד

#כמה דפוקים?
-73

#למה 73?

-|מושך בכתפיו|

פשוט ככה

# 73 מתוך 100?

- |מהנהן בקוצר רוח|

;שתיקה;

-החיוך של שמעון פרס מפחיד אותי

#גם אותי

את חושבת שמזריקים לו חומר שימור ולכן הוא נראה ככה?

-|מעיף מבט מזועזע לרגע| |חוזר לבהות ברצפה|

;שתיקה;

#על מה את חושבת עכשיו?

-זה היה צריך להגמר?

#מה?

-ה73

#מה?

אה

הבנתי

;שתיקה;

-מה מביא אדם לרצות שיזריקו לו חומר שימור? |מהורהר|

#תשאלי את שמעון פרס

-איך שהוא נדמה לי שמאנשים עם סוג כזה של שיגעון עדיף לשמור מרחק

#תגידי, פרס, הוא בן 73?

-לא!

#אני חייבת להשיג לעצמי חומר שימור

-|מבט שואל|

#אחרת לא ישאר בי כוח לשמור על החיוך הזה

החיים דפוקים

73

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול