האפקטיביות שלי ביום יום ירדה באיזה 50%.

בעבודה אני נלחם בשיניים להיות יעיל ואפקטיבי.

בבית אני מנסה לקדם דברים אבל הם נתקעים.

הלכתי לישון 3 ימים ברציפות מוקדם (נשמע טוב, אבל בפועל זה היה כי קרסתי מעייפות) והתעוררתי מוקדם לבוקר שהוא יחסית לא מנוצל כמו שהיה יכול להיות.

היום צריך ליסוע לקנות משהו ולארוע.

בזבזתי את הזמן ב-2 הלילות האחרונים במקום לעבוד על משהו.

מתסכל.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול