שׂאני במפתני החושך
בנקרות המחשבות
העשויות זכוכית
(שׂאני- לשון לשׂאת- שׂא אותי..)
ענבלבֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
קול קרא והלכתי,
הלכתי כי קרא הקול.
הלכתי לבל אפול.
אך על פרשת דרכים
סתמתי אזני בלובן הקר
ובכיתי,
כי אבדתי דבר.
אשכרה נתקלתי בו במקרה, והוא מלווה אותי ללא הרף.
ואני בכלל 'חולה' על שירי רחל...
לא ברור לי למה, אבל הוא נשאר איתי.
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱ-לֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הוא באמת מסכם את השנה שלי.
רָצִיתִי לִכְתֹּב יְרוּחָם יָצָא
יְרוּשָׁלַיִם. עִיר בְּלִי סִינְדְרוֹמִים, אוֹמְרִים
אֵין מְשֻׁגָּעִים בָּאִים לִגְאֹל אֶת הָרְחוֹבוֹת כָּאן, הַצְּעִירִים
אוֹמְרִים אֵין סְצֵנָה,
הַכֹּל מֻכָּר לְהַחֲרִיד, צָהֹב מֵרֹב מִדְבָּר
אֵין אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית,
לֹא מַבָּטִים מְלֶאֵי רֶמֶז בָּרַכֶּבֶת הַקַּלָּה
(מִי צָרִיךְ טֵרוּף בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה, אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי
בֹּקֶר אֶחָד שֶׁל צְלִילוּת)
גָארִיקוּפֶּרִים מִכָּל פִּנָּה מַעֲנִיקִים לָהּ חֶסֶד
מְגַלְגְּלִים עַל הַלָּשׁוֹן אֶת הַשֵּׁמוֹת,
מַכְלוּף, בֶּבֶּר, רַבִּי יָעִישׁ, מִימוּנָה,
מַחֲלִיפִים כַּמָּה מִלִּים בָּעַרְבִית עִם הַבֶּדוּאִי בְּבֵית הַמִּרְקַחַת
מָה הִיא צְרִיכָה אוֹתָם זֹאתִי,
שׂוֹנֵאת שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פֶּרִיפֶרְיָה
מַכְחִישָׁה אֶת הֶעָבָר
(בַּצָּבָא הָיוּ אוֹמְרִים לִי: צָעִיר
אַתְּ בֶּטַח זוֹכֶרֶת שֶׁבִּשְׁבִילִי זוֹ לֹא קְלָלָה)
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי צוֹעֵק לָהּ: גָארִיקוּפֶּרִים עָלַיִךְ, יְרוּחָם (כִּמְעַט תָּמִיד יוֹצֵא לִי יְרוּשָׁלַיִם)
וְהִיא מְבַתֶּקֵת אוֹתָם
כְּשִׁמְשׁוֹן,
צוֹעֶקֶת: פֹּה זֶה לֹא יְרוּשָׁלַיִם פֹּה,
אֵין נִחְלָאוֹת, בֶּטַח לֹא קַטַמוֹן, בְּקֹשִׁי שְׁכוּנָה חֲדָשָׁה
פֹּה לֹא יְרוּשָׁלַיִם גְּבֶרֶת, לֹא מְבִינָה עִבְרִית?
אֵין קֶסֶם מִקִּירוֹת, לֹא סִינְדְרוֹם
(אֵין מָה חָשׁוּב מִמָּה אֵין כִּוּוּן אֵין
מַהֲלָכִים,
הַכֹּל גְּלַּמֵי עֻבְדּוֹת,
הַכֹּל עַל סַף בְּעִירָה
הַמַּמָּשִׁי דּוֹלֵק בַּתַּחְתִּית הַכְּפוּלָה שֶׁל הַמִּזְוָדָה,
מְחַכֶּה לָרֶגַע הַנָּכוֹן)
- - -
רָצִיתִי לִכְתֹּב יְרוּחָם יָצָא
יְרוּשָׁלַיִם.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּיַד הַוָּאדִי
רָפִי הַמְּאַבְטֵחַ מְסַלְסֵל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
(הוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁאֱלֹהִים יַקְשִׁיב לוֹ)
וּכְשֶׁכּוֹאֲבוֹת לוֹ הָרַגְלַיִם הוּא מִתְיַשֵּׁב וְנֶאֱנַח
וְיַחַד אִתּוֹ יְרוּשָׁלַיִם פּוֹרֶשֶׁת יָדַיִם
נֶאֱנַחַת
שָׁמַיִם,
בַּקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
) חחח~פליקס~לא לומר את הכל
גם העץ אומר רק גזע ועלים
ומשאיר שורשים באפלה.
לא לעבור כל הגבולות
גם אלוקים מספר רק שמש
ירח וכוכבים
ומשאיר יקומים
מעבר למכאובי הדעת
לא לפרוש את האדם עד תום.
לא הכרתי את זה.
תודה לך.
2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?
הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
קודם כל המשך בבקשה...
נוגע ומרתק.
תמשיך לכתוב.
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
מעניין.
מרגיש עמוק
מנסה לרדת לעומק
הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר
אגב, @ברוקולי יודעת?
מפתיע שאתה מתלבט על זה
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
מעניין
תמשיכי לכתוב
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
טאטע מלך העולםעל המסר יש מקום לדון
בעצם אולי אנחנו לא חלוקים
