כדאי לך להתמקד בעצמך.

בגדילה ובשינויים שאת עוברת בשלב הזה הכ"כ קריטי.

אחרי תקופת מה תראי את השינויים ותביני מדוע רוב היקום דוחה את החתונה לגילאים יותר מאוחרים.

בהצלחה!

ששתי ניקים החליטו לנצל"ש... אתה מקבל התראות בלי סוף... ובסופו של דבר מתחרט על שהגבת...

אני סופרת עד שלוש והמנהלים נועלים פה ת'שירשור...

תארגנו קבוצה של חברות באולפנא, שבכל הרקדה שעושים (בחגים וכד') בת אחרת תהיה הכלה, וכולם ירקדו לה. 

זה רצון מאוד מובן שכולם יקרקרו סביבי (כל אדם צריך לומר 'בשבילי נברא העולם').

אבל, אם את רוצה:

להתחתן,

עם גבר (! את לא יודעת מה זה בכלל...), 

לגור בבית,

לקום בשלוש בלילה לתינוק שצורח,

להגיע לעבודה אחרי לילה חסר שינה,

לחזור הביתה ולבשל ארוחת ערב, 

להשקיע בזוגיות, בשלום בית, 

אחרי מריבות קשות (צריך להתפלל שלא יהיה אבל אם חס ושלום יהיה) לזכור שאין לך לאן לברוח,

לא לחדר בפנימיה,

ואפילו לא להורים בבית.

אין, פשוט אין לך שום מקום אחר בעולם - חוץ מעם הגבר הזה.

ועכשיו אתם צריכים ביחד לגלות אחד את השני מחדש, לעבוד ביחד לחזק את הזוגיות, את האהבה ביניכם.

וכן על זה הדרך

אז, סימן שאת מוכנה לחתונה, ויאללה...

בדיוק הודעתי בחג לאמא שבסוף שמינית אני מתחתנת בעז"ה... 

אז זה סתם כי אנחנו מתפאדחים... 

בערך חצי מהבנים בגילי הם באמת בל"חים.. (17)

וזה לא מתבטא אצלם בצורה נשית כמו בשרשור.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....