"הכל סובב את האשכנזים". 

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.

והגוף נודם, והנפש זועקת

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת

בּוֹהֲקוֹת

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח

בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

עַד שֶׁאַחֲרוֹן מַשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף

יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.

תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי

אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת

בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת

אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית

וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ

וְלֹא יַגְלִידוּ

לְעוֹלָם.

תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר

כָּל עוֹד רוֹאִים

עוֹלָם שָׁחוֹר

מִבַּעַד לִירִיעָה

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ

וְלִצְנוֹחַ

לַמִּיטָּה.

הסיפור נגמר,

החתימה נחתמה והפתק נשלח.

וכל אחד נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום.

ועכשיו מתחיל סיפור חדש,

שבו אין לי חלק אצלך.

ולך, אין חלק אצלי.

ושקט כאן.

וטוב.

וחדש.

ואשריי על הבחירה והדרך.

ואיזה פלא אני.

אני פשוט פלא.

שבחרתי בי,

למרות שפחדתי להסתכל בראי.

גובליני הקשת ירדו ביחד בסולם, זזים כיחידה אחת לאורך כל הדרך. החשיכה שאפפה את אתר הבנייה עמעמה את צורת החפצים, הגובלינים התרוצצו ביעילות על הבטון היצוק, שומרים על שתיקה מושלמת. הגובלין הכחול, שרץ בראש השיירה, נעצר על פתח אתר הבנייה וסימן לגובלין שמאחוריו לעצור. הוא הציץ אל מעבר לשער הפח, הרחוב היה ריק. הוא סב לאחור וראה את כל שאר הגובלינים מביטים בו בציפייה. הגובלין האדום ניגש אליו וקירב את אוזנו אל פיו, הגובלין הכחול לחש לו כמה משפטים באפרכסת וחבורת הגובלינים התפצלה עד מהרה לשני חלקים - הגובלין האדום הוביל שני גובלינים לימין, והגובלין הכחול לקח שני גובלינים לצד שמאל. שתי הקבוצות חצו את רחובות העיר בטפיפות מהירות, מתחמקים מאור הפנסים של המכוניות המעטות בכביש ומבריחים חתולים סקרנים בשריקות חדות. מלך החתולים כבר היה מודע לכל העניין, וגם הייתה לו תוכנית. שתי הקבוצות נעות אל אותה נקודה משני מסלולים שונים, היעד - פח הצפרדע הענק שמאחורי חנות הדגים. בדיוק ביום הזה, בדיוק בעוד רבע שעה, כל הדגים שלא נרכשו בשבוע החולף יושלכו אל תוך הפח האגדי. אם יש דבר שגובליני קשת אוהבים יותר מיום גשום זה דגים מקולקלים. אבל גם חתולים אוהבים דגים, ומלך החתולים אוהב דגים יותר מכולם. הגובלינים חכמים, והם גם יכולים לשרוק חזק, אבל אין להם את המספרים שיש למלך החתולים. שלושים חתולים נפרשו מסביב לחנות הדגים - כל אחד בפח אחר, לגובלינים אין מושג מה מחכה להם. המלך עצמו צפה במתרחש ממרומי הקומה ה37 בבניין יוקרתי המיוחד במרכז העיר. הוא הספיק להגות את התוכנית ולהעביר אותה אל חבריו, אך בלילה שבין יום אחד למשנהו, הוא ניסה לאכול חתיכת גבינה שהייתה לכודה בתוך תיבת ברזל גדולה; מסתבר שגבינות יותר חכמות משחשב, כי ממש כשהחל לנגוס בגבינה, דלת מתכת גדולה נסגרה לפתע על ישבנו והעיפה אותו קדימה. אחרי זה הוא חש דקירה והכל נהיה מטושטש. הדבר הבא שהוא זוכר הוא ריח מסריח של עשן וספה מלוכלכת. איש לא מקולח האכיל אותו צ'יטוס בטעם גבינה, וזה לא היה רע, למען האמת. אך לכל דבר טוב יש גם סוף - יום אחד הוא הושב לכלוב ושונע אל בית קפה מקומי, בו איש בהיר עור הביט בו מקרוב וחייך. הוא הבין שמי שהאכיל אותו בצ'יטוס גבינה מדבר עם האיש בהיר העור, הוא לא הבין על מה הם מדברים, אבל לבסוף האיש בהיר העור לקח אותו אליו הביתה, בית שממוקם בקומה ה37. ולכן הוא יושב עכשיו על פוף ורוד, צופה בגובלינים חוצים את הרחובות משני צידי הבלוק. הוא קיווה שהסגן שלו יעשה עבודה טובה, אמנם אין לו מה להרוויח, אבל הוא לא רצה להפסיד את שמו הטוב כמתכנן תוכנית מדרגה ראשונה. הסגן כשלעצמו התרחץ במזרקה לא הרחק משם, בועט במטבעות חלודים בכפות רגליו העדינות. הוא העדיף את הניקיון של המזרקה על פני הסירחון של פחי האשפה. הוא יגיע לזירה רק כשהעניין חלוט וגמור, הפרווה שלו עדינה מדי בשביל דרמות ולחץ מהסוג הזה. למען האמת, גם אנחנו הצופים מהצד לא יודעים את האמת. האמת היא שגם הגובלינים וגם החתולים לא הבחינו בכך שפחי הצפרדע קמו לתחייה בחודש האחרון, ושהסכנה הגדולה ביותר נמצאת דווקא ממש מתחת לאפם.