מה שבין איש לאשתו - זה בין איש לאשתו. לא נושא לשיחה עם חברות. מלבד הנזקים כאשר מישהי אחרת מתחילה "לייעץ".
החברות. ב. במקום לפתור דברים רק ביניכם- מערבים חברות, ג. שהבעל ידע שדיברת עליו/עליכם עם החברה.
צריך לשמור על הגבולות השקופים החוצצים ביניכם לבין העולם מסביבכם ולא לפרוץ אותם!
רק כשצריך איזה ייעוץ חשוב- משתפים, לא חברה טובה אלא רבנית או יועצת.
מסכימה שלא כל דבר משתפים ומה שבין איש לאשתו- נשאר ביניהם.
אך ישנן נשים שהשיתוף הוא מה שנותן להן כוחות להתמודד עם דברים לא נעימים.
ולא תמיד האיש הוא האדם הנכון לשתף. במיוחד במקרים שהתמודדות קשורה אליו.
צריך שהכל יהיה בפרופורציות. כלומר: מצד אחד לחשוב עם עצמי במה אני "חייבת" לשתף ומה זה סתם יזיק.
ומצד שני, אסור "לחנוק" את עצמי ולא לשתף אף אחד.
לא שולל שיש מצבים שיתכן שמצריכים התייעצות/עזרה, מתוך שמירה על כבוד בן/בת הזוג.
אבל זה לא ה"לשתף חברות" באתו המובן שבנות רגילות מרווקותן לשתף את החברות בכל ענייניהן..
לדעתי, צריך קודם כל להתרגל שכאן זה משהו שונה. ה"שותף" נמצא בתוך הבית. מערכת של אמון שמה שביניהם, באופן בסיסי נשאר ביניהם.
על גבי זה מגיעים החריגים. תלוי גם כמה זה איכפת לשני.
ומעבר לזה, תלוי עם מי. השיתוף סתם עם "חברות" גורם לא פעם לעצות שאינן באמת מועילות למתייעצת, אלא יותר פריקה של דברים שמפריעים ל"מייעצת" ומוצאת הזדמנות לדַמות מה שאינו דומה.. גם אינה רואה את כל המכלול שביניהם.
יש הבדל בין שיתוף עם מישהי/ו חכם/ה בעל/ת נסיון, שגם התגובה תהיה מתונה, מסייעת ועוזרת - לבין "נורמה" של פטפוט עם חברות על כל מה שהולך בתוך הבית..
בדברים הכי אישיים!!!
אני יכולה להגיד לחברה- אתמול כעסתי על בעלי (בלי לציין למה) ואז היה נזכרתי ש...
לא חושפת רגשות אהבה, ולא סיבות לריבים.
חס ושלום להפוך את הקשר להפקר!
אני מסכימה שצריך לדעת עם מי לשתף
מישהי שבאה לטובתך לפתור את המצב ולא להחמיר או להתסיס את האש
יש לי חברה טובה, מהילדות.
כשאני ובעלי רבים (כמו כל זוג נורמלי), לפעמים אני מרגישה שאני חייבת לפרוק.
אז אני מתקשרת אליה.
עצם השיחה והדיבור עוזרים לי להירגע. מה גם שאני מבינה יותר טוב מה מפריע לי וככה יכולה להביע את עצמי בפניו אחר כך בקלות, האמוציות קצת נפרקות ואת נהיית יותר רציונלית מולו אחר כך, כשמגשרים וסוגרים את הפער.
שוב, חשוב מאוד לשים לב מול מי עושים את זה, שתהיה אשת שלום תדע להכיל את הצד שלך ואולי לפעמים גם תאיר את הצד שלו בעניין.. לא רק ללבות את האש..
לדעתי השיחה איתה עושה לנו טוב למערכת היחסים. אחרי שאני פורקת אני יכולה לשבת ולדבר איתו בצורה רגועה, כשאני כבר יודעת מה אני רוצה ולא בלהט הרגשות.
אני חושבת שלפעמים חשוב לערב אדם "ניטרלי" מבחוץ שידע להסתכל על הדברים. שוב, איש שלום.. אם האדם הזה נמצא בדמות של חברה טובה אז לדעתי אין עם זה בעיה..
), ולאחר שסיפרת לחברה היא יכולה על הדרך לספר לך מה בעלה עושה לך ואז את תקנאי חס וכרפס. ב"ה
אם זה מצב שמחייב שיתוף-
א. תשתפי את הקב"ה בתפילות שיתן לך כח.
ב. תיעזרי באינטרנט בשאלות בעילום שם / נשמת / מכון פועה
ג. כבר עדיף לשתף את אמא מאשר חברות בלי נסיון בתחום הזה ובלי חכמת חיים גדולה יותר משלי...
הגבול הוא אם זה חוצה את המרחב האישי ביני לבין בעלי.
מריבות- לא.
חילוקי דעות (בעלי חושב שכדאי תפקיד כזה בצבא ואני חושבת שתפקיד אחר, וזה נושא אידיאולוגי)- אפשר.
וזה רק מראה עד כמה אנו אוהבים זה את זה אפילו שאין הסכמה של מאה אחוז בכל הנושאים בחיים.
יחסים- לא.
יחסים אינטימיים- בודאי שלא. חברה שמכבדת גם לא צריכה לשאול.
במקום לשתף חברה- תשתפי את בעלך!
מהרגע שהתחתנת, החבר הכי טוב שלך הוא בעלך. תשתפי אותו כמו שהיית משתפת חברה (אחרי שבוע ששככה המריבה, תקבעו שיחה ותדברו עליה...)
אולי ויכוחים על עניינים טכניים, כמו איכות של חפצים, וכו'.
אכן, הבעל הוא החבר הכי טוב בעולם, ואפשר לדבר איתו על הכל ולפתוח מולו הכל.
תאמיני לי, הוא מבין אותך הכי בעולם, הוא קרוב אליך הכי בעולם, וגם אם פגע בך או הכעיס אותך, אפשר להסביר לו בעדינות, ואין מישהו שיפייס אותך יותר ממנו.
ורק אם מתוך החלטה של שניכם החלטתם להוציא את זה החוצה להתייעצות
הכל תלוי בשניכם זו לדעתי שאלה שלא מופנית לקהל הנשים בפורום אלא לבעלך בלבד!!
לדעתי חובה לשתף !!!!!
אסור בתכלית האיסור לקחת הכל על עצמך !!
זו אחת מהרעות החולות בחברה הדתית לצערנו..
תגידו לי- איך יכולה בחורה צעירה שהתחתנה זה מכבר , ונמצאת בעצם בתקופה רגישה של שינוי לא פשוט בחיים, ומריבה עם בעלה הטרי הופכת עליה את כל עולמה וחלומותיה (מה שקורה לכל זוג צעיר בשלב כלשהוא) -- להתמודד לבד (!!!) עם מעמסה כל כך עצומה ?!
יש פה מישהיא או מישהוא שיכול ?! חברים סילחו לי אבל זה ממש שקר..
לא רק זאת, אלא שכל בחור או בחורה בריאים בנפשם היו מבלים שעות בשיחות עם חברים שנתנו להם עזרה עצומה בכל בעיה בחיים עד חתונתם, וכעת הם יכולים לשתף את בן/בת הזוג ולקבל את העזרה החשובה הזו. אבל ברגע שרבים עם בן הזוג אז נשארים לבד ????
רעה חולה נוספת שנגרמת מכך, היא שנשואים רבים מסתכלים החוצה, רואים שכולם כמו זוג יונים , ונהיים עוד יותר מתוסכלים מכך שאצלם בבית יש מריבות !!! הבעיה היא שאצל 90% מהזוגות יש מריבות לא קלות בשלב כלשהוא של תחילת הנישואין ומי שלא מדבר עם חבר/ה ימשיך להיות מתוסכל בחושבו שרק אצלו המצב כל כך לא קל ! האמת היא כמובן שלבנות חיי נישואין זה ממש לא קל, ולכולם !
כמובן שבכל שיתוף צריך 'היגיון בריא', גם במריבות שלא בין בני זוג צריך לדעת איזה חברה לשתף באיזה מידע וכו', וכמובן שצריך לשמור מאוד על כבוד בן/בת הזוג ולא לספר דבר שיפגע בהם או באופן שיפגע או לאדם שלא ימספיק בוגר לשמור על הדברים הנאמרים או כל בעיה אחרת, בן /בת הזוג תמיד קודמים לחבר/ה !!! וגם כאשר רבים צריך לשמור על הנאמנות !!
אבל לא לשתף ?? ה' ישמור .. גרוע מאוד..
בהצלחה,
אלי
מריבות בבית נשארות בבית, וגם ההתפייסות נשארת בבית. ולכל זוג יש מריבות קשות לפעמים. מתמודדים. הכי גרוע זה כשאחרים עדים או משתתפים במריבה. הרי אף אחד לא יודע בדיוק את כל הפרטים ואת כל ההשלכות.
להתייעץ באוםן כללי על נושאים מסוימים אולי אפשר אבל לא לשתף במריבה.
יחסים אינטימיים??? ה' ישמור מלשתף חברות בדברים כאלה.
חברה לא מחוייבת לאתיקה של סודיות מתבקשת והכרחית. וחברות וחברים לא אמורים לדעת הכל, על החברים שלהם. לכל דבר יש גבול. יש מצב שיש כאן פגיעה לא מוצדקת בבן הזוג. בן זוג נורמלי, לא מעוניין שהשותף לחייו ידבר עליו עם חברות וחברים ללא ידיעתו. פנייה ליעוץ מקצועי כאשר הדבר נדרש. נתפסת באופן אחר. עדיף לפנות ליועצ/ת מקצועי/ת. או רב או רבנית בעלי תפיסה בתחום שבו נדרש היעוץ. מה שמבטיח טיפול נכון ושמירה על כללים אתיים.
אם לא יהיה לאישה את מי לשתף בצרותיה, עלול לבוא פיצוץ. ידוע שיש בעלים שתלטנים שדבר ראשון מרחיקים את האישה מכל מי שנמצא ב"קבוצת התמיכה" שלה: הוריה, אחיה ואחיותיה, חברותיה והמשפחה המורחבת שלה. אחר כך, זה עלול גם להגיע למכות, לא עלינו. לעומת זה, אם האישה תשוחח על זה עם חברה טובה וראויה [לא כזאת שתשתמש בזה כחומר לרכילות], יתכן שהאסקלציה [ השידרוג] של המצב תימנע ואולי ניתן יהיה לבנות זוגיות טובה. סתימת פיות, ביחוד של אנשים שסובלים, היא דבר לא ראוי ולא חכם.
חשוב מאד לשמור על קשרים חברתיים ומשפחתיים.
ויש בעלים שמרחיקים את נשותיהם מהחברות והמשפחה, ואני מכירה לצערי הרב מהמשפחה שלי. מתפללת שזה לא יגיע לאלימות פיזית שם.
במקרים האלה הבעיה היא עצם הניתוק. ולא רלוונטי בכלל לדבר על האם לשתף חברה או לא, כי קודם כל צריך לפגוש את החברה בלי נוכחות הבעל בכלל.. וזה כנראה לא יקרה..
במקרים כאלה מי שצריך לעזור הם ההורים, וכל הבעיה מתחילה מהניתוק הנ"ל.
אבל נראה לי ששואל השאלה התכוונן לזוגות נורמטיביים, שבהם האישה ממשיכה לפטפט עם חברותיה כמו פעם.
ואם כבר מפטפטים, השאלה היא עד כמה. וכאן אני חושבת שאסור לשתף בדברים של זוגיות.
את קצת מערבבת בין לשתף לבין לפנות לעזרה. ועזרה אמיתית לא תבוא מפטפוטי בנות.
(דרך אגב, בנות, במיוחד צעירות, אומרות כאלה שטויות. יש לי חברה שחברה אחרת שידכה לה מישהו, הבחור הראשון שלה. הוא היה נראה לא כזה מתאים והיא התלבטה מאד מאדץ ובלחץ של פטפוטי חברות, התחתנה איתו. וראו שהיה לה קשה עם דברים. ב"ה הם נשואים באושר, אבל עדיין החברות לא היו בסדר. לחברות אין את הידע והניסיון לתת תמיכה נכונה, אבל יש להן המון ביטחון עצמי בלתת עצות).
היא יודעת מי הוא. זה בדיוק איסור לה"ר, אם אין סיבה מהסיבות המתירות, בצירוף הרגישות המיוחדת שזה הוא.
והערה לשואל:
חשוב להבין למה אתה שואל. האם אתה רווק שלקראת נישואין? או כבר התחתנת?
המטרה זה לקבוע מדיניות? או המטרה זה "להראות לאשה" מה ראוי להיות?
אם מדובר במישהי שמספרת דברים, אז גם אופן ההסברה לגביה, צריך להיות מותאם למדוברת הספציפית ולנסיבות. אי אפשר לסמוך רק על "סקר" בפורום.
ובשלושה מילים: לא לא ולא
איך היית מרגישה אם הבעל\החברה היו מדברים עליך מאחורי הגב?!
יש בעיות? הולכים לאיש מקצוע
אני יודעת על עצמי שלפעמים אני חייבת לשתף על מריבה, פחות כדי לשמוע עצה, יותר כדי לקבל חיבוק+קיטור 'מלעשות, גברים...' אם אני צריכה עצה- יש לי עם מי להתייעץ, אבל בשביל להירגע ולהגיע לפיתרון של המריבה- אני צריכה חברה. אז כמובן שלא כל חברה. יש 2-3 ספציפיות שלהן (לפי ההקשר, לא לכולן הכל) אני מספרת...
בס"ד
לעניות דעתי,אם אין בדברים איסור של לשו"ר ורכילות, אפשר לספר אם מרגישים צורך
אחרת מרגישים מאד לבד ותסכול גדול.
מניסיון, אני אחת שלא מספרת כמעט אף פעם ואני מרגישה שקשה לי עם זה.
מאד הייתי רוצה שמישהו יבין ללבי ויחוש את מצוקתי..
שיתוף חברות שאינן בעלות ידע מקצועי עלול להזיק. הן עלולות לתת עיצה שאינה טובה לכם כיוון שאינן רואות את כל התמונה.
בנוסף חברה ששומעת ממך כמה וכמה פעמים כמה בעלך לא היה בסדר עלולה להסיק מכך שהוא אדם רע ולהכניס לך לראש לאט לאט שאולי עדיף לך בלעדיו.. הייתי גם נזהרת מלשתף את האמא, היא עלולה גם כן להסיק מסקנות שליליות על החתן ולקחת יותר מדיי ללב את כל העניין. (שמעתי על משפחות שהתפרקו בגלל שההורים התערבו יותר מדיי, ליבו את המחלוקת, לקחו צד וכו'..) אפשר ללבן את העניינים עם בעלך אחרי שתרגעו. במקרה של בעיה רצינית. ייעוץ מקצועי בלבד!!! גם למי שאין כסף, יש גמ"חים לייעוץ זוגי או יועצות מתחילות שלוקחות מחיר סמלי. אישית איני משתפת במריבות, זאת עיצה שקיבלתי גם כן בתחילת נישואי ואני שמחה על כך. למדתי לפתור את הבעיות ביני לבין בעלי. אמא שלי יודעת שאני מאושרת באופן כללי ולא צריכה לשמוע על ימים פחות טובים.
בהצלחה
נשואים כ10 שנים. למדתי לשתף אותו ולהתמודד מולו.
עם השנים זה נהיה יותר פשוט.
המקרים היחידים שזכור לי ששיתפתי באופן כללי, זה כדי לעודד זוג צעיר במצב דומה.
ובכלל, אישי הוא החבר הכי טוב שלי. איתו אני חולקת את חיי ורגשותי.
בןןדאי שקיים.
והוא קיים אצל רוב הנשים יותר מאצל גברים.
אשיה עובר תהליך עיבוד בדיבור.
אבל לא כל חשק/ צורך הוא ממולץ למימוש.
כמו שרבים וטובים כתבו- דברים ביינו לבינה. ובכלל חיי הזוגיות שלכם הם רק שלכם..
כן הייתי ממליצה להתייעץ לעיתים עם דמות חכמה שמהווה כלי שלישי
כמו מדריכת כלום' רבנית.
אבל גם אז בחכמה וברגישות.
מה שכן את בסירה הנכונה. קש לי להאמין לכותבות הפורום שהכחישו כל צורך או חשק כזה.
אני זוכרת שבתחילת הנישואין שלנו. זה הוביל להמון תקרם ביני לבין בעלי.
לקח לי זמן ללמוד "לשתוק".
יצא לי לדבר על כך עם איזהי רבנית שישבתי לידה בשבע ברכות של חברים. היא זו דווקא הרגיעה אותי. כי היא לא שללה את התוכנה הזו- אנחנ ונוטות לשתף כי זה עושה לנו טוב.. לדבר.. לפרוק לעיתים קרובות אנחנו בכלל לא זקוקות לעיצה אלא רק לאוזן קושבת זה משאיר אותנו חלקות.
ביחיסי עובד ומעביד זה לא נורא
אפילו יחסי חמות
אבל בין אשי לאשיתו זה עלול להיות חמור...בעיקר אם זה פוגע בבעל ולא בהסכמתו.
אבל הרבנית כן שללה את השיתוף עם חברות בנושא הזה. ההצעות שלה היו לכתוב מכתב אפילו לבעלי( לא חייב להראות לו( במקרם דחופים ורצינים יותר להתקשר לדמות מוסמכת מו רבנית/מדריכת כלות וכו'
אבל עם חוסר נעימות לא הולכים למכולת, לכן הזכרתי למדינת ישראל בכל זאת...
כן חברים,
לפעמים מומלץ למלא דוחות להחזר מס 😀
לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?
אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?
ליתר דיוק:
בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.
אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד
יש לי חברה סופר סופר קרובה,
חברת נפש כמו שאומרים..עברנו הכללל ביחד..
ברגיל היינו מתחבקות חיבוק ארוך (יכול להיות כמה דקות) מלא משמעות ,צורה לבטא את האהבה ואת הקשר העמוק ומשמעותי, מתוך אהבה נקיה.
עכשיו אני מתחתנת עם הבחור שלי.
ואני לא יודעת מה לעשות.
האם זה סבבה שאני ככה מתחבקת איתה באמת מתוך אהבה כנה ואמיתי? האם זה משהו שאוכל לעשות גם אחרי החתונה. הרי למרות שיש לי את האיש שלי אני עדיין רוצה את החיבוק דווקה שלה, כמו שאני עדיין רוצה תחיבוק של אמא
מה אתם אומרים על זה
פשוט לעדכן את האיש שלי ואז זה סבבה??
מה אתם ממליצים, הכל זה יכול פשוט להמשך כרגיל?
וגם בכללי איך מנהלים חברות כלכך קרובה אחרי החתונה
לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.
ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...?
נראה לי שהשאלה מורכבת משתי חלקים, אחד מופנה לגברים שבינינו ואחד לנשים:
לגברים: האם אתם משתפים את האישה שלכם באתגרים שאתם חווים מול נשים אחרות?...
לנשים: האם אתם מעוניינות שהבעל שלכם ישתף אתכם בנושא הזה? שיהיה פתוח עד הסוף?
האם קרה לכם שהוא שיתף אותכם, ומה היתה תגובתכם [המודעת והלא מודעת..]?
אני משתף בצורה קיצונית.
זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,
פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),
ושחרר הרבה מתח וחרדה.
אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.
צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.
צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי.
ומה זה אומר עלינו כזוג?
ומה אם פשוט נמאס לי מכל הריבים האלה?
או מכל הריחוק הזה?
או מכל הקושי הזה?
יצא לי להתבונן בחג השבועות האחרון במגילת רות,
ובקריאה הזו קפצו לי לעין המילים "ודבקה בה".
לפני הרי מתואר שגם עורפה וגם רות הלכו עם נעמי
אבל נתקלו שוב ושוב באתגר או סירוב או שימת המציאות כפי שהיא על כל קשייה ומורכבויותיה שהציבה בפניהן נעמי - ובעוד עורפה בחרה לחזור אחורה, על רות כתוב: "ודבקה בה".
ובעצם התבוננות על זה הביאה אותי לחשוב שדבקות מובילה לחיים, דבקות יוצרת חיים.
הרי בזכות אותה הדבקות נוצר אפילו המשיח שלנו! חיים. גאולה. בזכות הדבקות הזו. בזכות הלא לוותר הזה.
וגם במקום אחר בספר בראשית ששם נאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - ורש"י מפרש בילדים, ופירושים אחרים מפרשים גם באחד ממש באיחוד הנשמתי והגופני והכולל כולו. כלומר יש כאן עוד דבקות שמובילה לחיים. גם להמשך החיים (ילדים) וגם לאיכות החיים עצמם ושמחת החיים שזה הביחד והאחדות של הזוג.
וגם בתפילה ששם נאמר: "ודבקנו במצוותיך" ואנו לומדים על התורה הקדושה ש"עץ *חיים* היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". וגם אם העץ מתנדנד ברוח - אנחנו מחזיקים. דבקים. בתורה. במצוות. באתגרים שהחיים מזמנים לנו.
ועוד מקור שעלה לי בהקשר הזה הוא "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם *חיים* כולכם היום" - שוב דבקות שמובילה לחיים!
זה פשוט מדהים.
כמה הדבקות מובילה לחיים
כמה להמשיך, לדבוק, להתמיד, לא לוותר יכול להוביל אותנו לחיים.
לדבוק בטוב כמובן.
* ודבקה בה - לדבוק בטוב. רות ראתה בנעמי את הטוב ודבקה בטוב הזה. "באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקייך אלוקיי" - זה הטוב. ה' אלוקי ישראל ולהיות חלק מעם ישראל ולהיות עם חמותי הטובה - זה הטוב עבורי ובו אני דבקה.
* ודבק באשתו - לדבוק בטוב שבאשתי. לדבוק בטוב שבבעלי. לדבוק באשתי עצמה. לא לוותר עליה. לדבוק באישי עצמו. לא לוותר עליו.
לדבוק ולהתכוונן אליה ולהשקיע בה כמה שאני רק יכול. לדבוק ולהתכוונן אליו ולהשקיע בו כל מה שאני יכולה.
* ואתם הדבקים בה' אלוקיכם - לדבוק כמובן בקב"ה שבידו הכל וממנו הכל ומקור כל החיים וכל הטובה וכל הברכה.
* ודבקנו במצוותיך - לדבוק בטוב שבמצוות ובתורה. יש טוב ויש רע ובחרת בחיים - לבחור בטוב.
ואפשר ללמוד מזה גם על הזוגיות שלנו ועל ההורות שלנו - ולזכור שמעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,
יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:
הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים *רק* אחרי ההשקעה. רק אחרי הדבקות. רק אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.
למשל,
לא דומה אהבה לתינוק בן יום
לאהבה לילד בן שנתיים
לאהבה לאותו הילד בן 10
ככל שהילד גדל,
ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.
כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.
אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב כשהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!
אותו רעיון גם עם בני זוג,
בהתחלה יכולה להיות אהבה, חיבה, התרגשות וכו'
ופוטנציאל הצמיחה של האהבה עצמה הוא עצום
אחרי שנה עוד יותר
אחרי 10 שנים עוד יותר
ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.
וגם אם קשה לנו עכשיו -
הרי אם נלך אחורה למקומות שחווינו קשיים בחיים הרבה פעמים נוכל לראות שאם לא היינו חווים את כל הקשיים האלה, את כל המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום שאנחנו עכשיו. וכל אחד ואחת ומה שזה אומר עבורם.
כך גם אם אנו עוברים עכשיו קשיים בזוגיות שלנו - נוכל להגיע דווקא מהם ומתוכם גם לכמויות של *טוב* גדול אפילו עוד יותר בינינו.
כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,
לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.
וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפתח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, לפתח ולהרחיב עוד את כוחות הנפש שלו, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.
אז דווקא אחרי ריב או אתגר או קושי זוגי - אם נצליח לעבור דרכו, בתוכו וממנו נכון -
או אז נוכל גם לגלות את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי.
אז אם יש קשיים ואנחנו חושבים אולי להרים ידיים?
רגע!
לומר לעצמנו - רגע, בעצם עדיין אין לנו מושג עוד כמה טוב נוכל לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד יום, עוד חודש, עוד שנה ועוד 20 שנים.
אז ננסה לאפשר לעצמנו את אותה השקעה והתמדה, את אותה דבקות, את אותו לימוד, וב"ה לזכות לטוב עמוק וחזק עוד יותר.
ובעצם אם חושבים על זה אז גם בהורות, גם בזוגיות, גם במיניות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה! לגמרי זוכה ❤️
קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:
אשתי, תודה שחיכית.
היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.
זה משהו לחגוג יום הולדת 80.
לא בא ברגל...
וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.
ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?
המחשבה עלייך.
המחשבה על כך שחיכית לי.
את חיכית.
חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.
וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!
חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו
או לא להאמין.
לבחור
אם להישאר
או להיפרד
אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",
או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.
ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.
את בחרת בנו.
כל פעם מחדש.
את בחרת לחכות.
את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,
את ידעת מבפנים, שזה יגיע,
שאנחנו נעבור את זה.
וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,
שאמר לך להילחם
שאמר לך לחכות.
זמן.
כמה כמה שהוא משאב חשוב.
ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת
כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול
כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול
כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול
כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,
שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?
ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?
ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?
ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?
ומה היה קורה אם היינו נפרדים?
בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?
אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
על מה הייתי יכול לפספס
על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי
על המשפחה המדהימה שבנינו
על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות
ושרים לנו שירים
ומחברים לנו ברכות
וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!
אתם!
אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?
אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל
ושוב נפל
ושוב קם
ושוב
ושוב
אנחנו מודל להערצה!
ממנו שואבים!
והאמת? אני מבין אותם.
תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!
תראי כמה אהבה יש בינינו
כמה עוצמות
כמה חוויות
כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.
כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.
ואיזה מזל שחיכית לי
ואיזה מזל שהאמנת בי
ואיזה מזל שלא וויתרת
ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר
ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך
ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,
ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -
אנחנו עדיין בדרך!
וכמה בהמשכה השמים צלולים
והשמש מאירה
והחיים מחייכים
וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה,
במורד הגבעה,
בהמשך הדרך הזו.
ואת, שחיכית,
וידעת
והאמנת
ובחרת
ואהבת
ללא תנאים
לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.
תודה.
את לא יודעת עד כמה תודה.
תודה שחיכית.
בעקבות בלת"ם שמיד צץ,
אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:
@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.
וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.
אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן.
ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן 
).
ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤
כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד
יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:
כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.
אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?
אתם נורמליים.
זו המציאות שלא נורמלית.
אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?
הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?
את נורמלית. אתה נורמלי.
פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?
כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?
התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?
הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?
לא מבינה את עצמך?
שואל מה נסגר איתי?!
תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!
את נורמלית. אתה נורמלי.
ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?
בעיקר חמלה.
הבנה.
לגיטימציה לאנושיות שלנו.
המון חמלה ואהבה.
לעצמי. לאשתי. לאישי.
לקחת נשימה עמוקה
ועוד אחת
להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר
ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.
ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.
ולנסות למצוא עוגנים גם כעת
ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר
לנו, ולזוגיות שלנו.
בשורות טובות ב"ה 🩵🙏
אשמח להמלצות על תחתונים.
אני לא מוצא משהו שהוא באמת נח ואני סובל מזה מאוד
תודה
אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)
לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים
אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,
זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.
לפני כמעט עשור נחתתי כאן, על חופי הפורום הזה (בשם אחר, כמובן). הגעתי חבול ומותש אחרי שנים של זוגיות מורכבת. שפכתי כאן את הלב ואת החששות הגדולים מפירוק החבילה, וזכיתי להרבה תגובות - חלקן תמכו, חלקן האשימו, אבל כולן נתנו לי חומר למחשבה.
היום, תודה לה', אני נמצא במקום שונה לחלוטין. מקום בריא יותר, בטוח יותר, כזה שגם יודע לחייך.
אמנם המון זמן לא כתבתי כאן, אבל מפעם לפעם אני מציץ ורואה שהשאלות, הלבטים והקשיים בפורום חוזרים על עצמם לאורך השנים. זה גרם לי לרצות לעצור לרגע ולשתף אתכם בכמה תובנות שנולדו מתוך המסע האישי שלי ומפיקחון של זמן. אולי הן יתנו נקודת מבט חדשה למי שהנפש שלו סוערת עכשיו ומחפשת מנוחה:
1. יש אהבה בבית? תילחמו עליה בשיניים אם יש ביניכם את הבסיס הזה, את האהבה והרצון ההדדי - אל תוותרו בקלות. זוגיות היא דבר מאתגר, ויש בה תקופות מעצבנות ושוחקות, אבל אם הלב במקום הנכון - תילחמו. זה שווה את זה, ובפער עצום מהאלטרנטיבות. לא צריך לספר לכם על כאלו שלא שפר עליהם גורלם ומוצאים את עצמם מזדקנים לבד. בקיצור, אם זכיתם ויש לכם עוגן של אהבה אמיתית ביד, שווה לעשות הכל כדי לשמור עליו ולהצמיח אותו מחדש.
2. טיפול זוגי צריך תשתית, הוא לא קוסמות (יש מילה כזאת? או שכותבים "קסם"?) טיפול זוגי הוא כלי מדהים, אבל הוא דורש ששני הצדדים יגיעו עם רצון פנימי ואהבה בסיסית שעוד קיימת (ורק אתם, עמוק בפנים, יודעים את האמת). חבל לבזבז שנים יקרות ואנרגיות על טיפולים ארוכים רק כדי "לסמן וי" או כדי להרגיע את המצפון. כשאין תשתית רגשית מינימלית, הטיפול לפעמים הופך להנשמה מלאכותית שרק מאריכה את הסבל. אם בוחרים ללכת לטיפול - תגיעו כדי לעבוד באמת, ולא כדי לעבוד על עצמכם.
3. אל תחיו את החיים שאחרים מציירים לכם כשאתם מקבלים החלטות לגבי עתיד הבית שלכם, תוודאו שאתם עושים את זה מהסיבות הפנימיות שלכם, ולא בגלל "מה יגידו" - ההורים, השכנים, החברה או הקהילה. לרצות את הסביבה זה אולי נוח לרגע, אבל בסוף היום, מי שהולך לישון במיטה הזו ומתעורר למציאות הזו מדי בוקר זה אתם. הבחירות שלכם - בין אם להשקיע בתוך הבית ולבנות מחדש, ובין אם לחשב מסלול מחדש - צריכות להגיע מתוך הבנה עמוקה של מה שנכון לכם, ולא מתוך תכתיבים ופחדים מהסביבה.
4. מבחן הילדים: מה הם לומדים מהזוגיות שלכם? המשפט "נשארים ביחד בגלל הילדים" הוא משפט שקל להיאחז בו, אבל כדאי לזכור שהילדים שלנו לומדים מאיתנו איך זוגיות אמורה להיראות. אם אתם מתלבטים לגבי העתיד, תשאלו את עצמכם שאלה אחת פשוטה: אם הילדים שלכם היו גדלים ומגיעים בדיוק למצב הזוגי שבו אתם נמצאים היום - מה הייתם מייעצים להם לעשות? האם הייתם אומרים להם שיש כאן בסיס משפחתי יציב ששווה להילחם עליו, לעשות שינוי ולהשתפר למענו? או שהייתם מאחלים להם מציאות אחרת? התשובה לשאלה הזו תעזור לכם להבין איפה המצפן שלכם עומד.
5. גם השיקול הכלכלי או המשפחתי הוא לגיטימי - רק תהיו כנים לפעמים אנשים בוחרים להישאר יחד מתוך שיקולים פרקטיים לחלוטין - בין אם זה החשש מקריסה כלכלית, ובין אם זו הבחירה המודעת לשמור על המסגרת המשפחתית הקיימת למרות הכל. זו בחירה אנושית, מציאותית והגיונית לחלוטין, ואין מה להתבייש בה. אבל אם זו הסיבה שלכם - תהיו כנים עם עצמכם. כשמפסיקים לקרוא לזה "גזירת גורל רומנטית" ומבינים שזו בחירה מודעת שלכם לגורלכם, קל יותר לחיות איתה בשלום ובפחות מרירות.
אני כותב את הדברים לא כדי להטיף, ולא כדי לדחוף אף אחד לשום כיוון. חזרתי רק כדי להזכיר למי שמתמודדים עכשיו עם אתגרי החיים ומורכבויות בזוגיות, שהחיים קצרים מדי בשביל להעביר אותם על "אוטומט" של הישרדות רגשית. לבחור בעצמכם זה אומר לקחת אחריות על האושר שלכם – בין אם זה אומר לעשות מהפך פנימי ולהשקיע בקשר ב-100% אנרגיה, ובין אם זה אומר לבחור בדרך אחרת. בסוף, כשאתם שלמים ומדויקים עם עצמכם, זה לטובת כולם.
מאחל לכולכם שלווה, בהירות ובחירות נכונות.
בעלי ואני נשואים מעל עשור, אפשר להגיד שבעשור הזה בנינו את עצמנו מכל הבחינות - משפחה ברוכה, לימודים, קריירות, בניית בית, באמת נשאבנו לכל זה מאוד, וזה באמת מאוד מתאים לאופי שלנו. אבל בדבר אחד פחות השקענו וזה הזוגיות שלנו, ב"ה אני לא מתחרטת ואנחנו אוהבים ומסתדרים יפה סה"כ בכל התחומים.
אבל אני מרגישה שחסר לי קצת בניית הזוגיות, אני עובדת עם זוגות שאני לפעמים מוצאת את עצמי מקנאה בקשר שלהם, איך מסתכלים אחד על השני בעיניים, איך יש בינהם אהבה פשוטה ואמיתית כזאת (נמצאת ברגעים מאוד אישיים של זוגות אז זה משהו שקולטים ואי אפשר לזייף, כמובן שוראה גם זוגות שאין לה את זה..), כבוד מאוד גדול, הערכה. מרגישה שלא בנינו את זה מספיק.
בעלי לא טיפוס חברתי במיוחד, והוא די מסתדר עם עצמו, כמעט ואין לו צורך בשיחות מעבר לשוטף הרגיל, וגם זה לא חובה אם לא יוצא. שיחות עומק בכלל הוא בחיים לא יזום, כשאני יוזמת זה מביך ומכביד עליו.
אני גם טיפוס סגור ומופנם אבל כשאני נפתחת ומרגישה שמתעניינים בי אני זורמת ונפתחת.
היו לי הרבה אכזבות בקשר עד שלמדתי להבין שזה לא אישי והוא פחות צריך את זה, וגם למדתי להכיר את עצמי שגם לי קשה לקלף את הקליפות, ואין ספק שהיה לי חלום על בעל משפחתי וחם, שיפתח את נימי נשמתי ונגדל יחד.. בפועל זה לא קרה וכנראה לא יקרה, אבל אני בטוחה שאפשר יותר להוציא מהזוגיות שלנו ואני רוצה לנסות אבל לא יודעת איך.
כי אני בעצמי מתקשה, והוא מרוצה מהמצב ולא צריך יותר מזה (למרות שלדעתי הוא לא מכיר משהו אחר וגם הוא מלא בחומות ומגננות אבל ניחא 😏).
טיפול זוגי היינו לאחר שכנועים רבים לא הרגשתי שעזר יותר מדי, טיפול אישי גם הייתי ולא ראיתי ישועות בתחום הזה.
תוהה אם יש פה זוגות שחוו דברים דומים ומצאו דרך לפרוץ את המחסומים, קחו בחשבון שמדובר פה בשני אנשים "כבדים", אז שיחות, כרטיסי שיח למינהם כנראה פחות יעבדו, אבל לא אכפת לי לשמוע .
אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.
לצאת סתם לסיבוב ולדבר
לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.
אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.
ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.
הלוואי ותצליחי
מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.
אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.
זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.
אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).
מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.
הלוואי
אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?
זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק
הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום
כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.
ברוך ה
כל הכבוד לשניכם
ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?
גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?
אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות?
כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.
נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.
ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.
וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.
אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.
כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.
אז בתור צעד ראשון -
שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!
והוא הסכים - מעולה!
ואפילו תמך ברעיון - מעולה!
ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,
אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.
לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.
צעד אחר צעד.
התקרבות אחר התקרבות.
לאט לאט ובהדרגתיות.
אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )
וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".
או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".
כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.
אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.
ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...
לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.
וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.
אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.
ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?
אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?
ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני
וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו
והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,
ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.
כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,
אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת
אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!
מגיע לכם את זה כ"כ!
בהצלחה רבה 
אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן
ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.
ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס.
והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.
קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.
זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.
אבל לקבוע.
לשריין.
להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.
ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.
לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.
למשל:
אחרי שקבענו מרחב זוגי
* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".
* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.
* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.
כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.
* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.
לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי
וכל דבר דומה שאוהבים.
* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.
אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.
* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.
למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.
* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )
* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.
* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"
* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.
חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.
לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח.
לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,
לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,
מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),
מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,
מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה
ומתחילים.
באמת צעד צעד.
ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.
אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.
לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.
על הקורס של יוני אנטמן.
זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).
הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.
היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.
בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).
לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.
אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.
קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.
אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.
בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.
כלומר -
לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.
לדוגמה:
-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.
(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).
- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.
(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)
- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם.
(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)
ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.
ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.
אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?
את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?
למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.
את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.
זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה
זה קצת בידיים שלנו.
זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג
זו ה'נשמה' של הקשר.
הוא לא מבין למה צריך
אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.
וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.
את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.
אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'
גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.
הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.
אבל אילו חיים אלו?
אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?
ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.
וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍
כל מילה זהבנגמרו לי השמותיש לי אחות שרוצה לקנות דירה, ולנו ב"ה יש יכולת לסייע לה.
בררתי איתה איזו דירה היא מעוניינת לקנות, וראיתי שמדובר בנכס מאוד בעייתי, שמידיעה גמורה (עסקאות בסביבה, שומה והכרת הנכס) שווה כמה מאות אלפים פחות מהמחיר הדרוש.
אוסיף לכך שהיא תצטרך משכנתא גדולה עבור הדירה הזו, שתלווה אותה בהחזרים די חונקים ל-30 שנה.
העלתי בפניה את כל הבעיות הקיימות בדירה, אך היא באופן לא רציונלי מתעקשת לקנות דווקא אותה.
גם כשביקשתי ממנה שתסביר לי איך הדירה בכלל משרתת את המטרה לשמה היא קונה אותה, היא לא ידעה לענות לי.
תהיתי לעצמי, האם אני בתור אח שדואג ורוצה בטובת אחותי, ראוי שאציב תנאי - העזרה הכספית תינתן רק עבור עסקה סבירה שאינה בזבוז כספים עצום.
הצדדים:
מצד אחד, כאח, מקומי לעזור ולתמוך, ואין מקומי לחנך.
מצד שני, אם אני מסייע לה ב-X כסף, והיא תלך על הנכס הזה ותפסיד בגללו 5X כסף, יוצא שלא סייעתי לה, אלא ההיפך, עודדתי אותה לעשות את הפעולה שגרמה לה להפסד גדול.
מה דעתכם נכון לעשות בסיטואציה?
בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.
אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.
באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...
כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...
הייתי מפרידה בין שני הדברים.
העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.
ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.
בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.
אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.
בטח לא להחזיק אותה בתנאים.
(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)
ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה.
ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה
אני לא הייתי נותן במקרה כזה
אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק
אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.
מוצא נכס
חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו
לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק
אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא
ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.
אפשרות נוספת.
לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.
הבעיות עם זה
1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.
2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי
אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.
ואתה לא חותם עיסקה.
ולא משלם כלום.
באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.
כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא
וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)
ואין שום קשר לאישור עקוני.
אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי
אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת
יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.
ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.
והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי
לא היית מבצע את העסקה?
קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.
אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.
לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.
הלכתי אליו למשרד.
אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.
ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)
אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה
שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות
לימים הכרתי שמאי אחר.
הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת
למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.
יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.
כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות
עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.
כלל לחיים.
כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.
אבל מסכים איתך
אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת
ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.
אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה
ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.
ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים
בסיכון גבוה שלא יוחזר
כי מי שיש לו להחזיר
אין לו בעיה להלוות מבנק
אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם
לא רק בגלל ההפסד הכספי
אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו
בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)
תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.
זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.
אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר.
כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.
וזה ממש משמעותי.
שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.
בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר
כמובן שלא מלווים לכל אחד.
רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר
תודה לכל העונים
כמה הבהרות:
1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.
2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)
3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה
לעזור ככה לאחים.
חלום!
זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.
זה השקעה שאתה מבצע מכספך,
זכותך להחליט הם לתת או לא.
וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.
נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?
הגיוני שכן
אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?
או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?
קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.
במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…
והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…
קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף.
את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.
דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.
אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.
אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.
גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?
אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.
אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.
אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.
יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה, מפני שיש גם טעם אישי
אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..
באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..
שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .
תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..
