בקשר למה שאת אומרת שאנחנו עפר ואפר אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב שכלפי הקב"ה אנחנו עפר ואפר אבל עדין אנחנו שווים המון וכל אדם הוא עולם מדהים! אם נחשוב כל הזמן שאנחנו עפר ואפר ביחס לעולם אז באמת יהיה באסה לחיות...

נכון , אבל כל המטרות שלך שאת מפחדת ללפספס הם כדי שתמלאי את הריקנות של הנשמה 

שלך כשאת תהי למעלה( בעזה אחרי 120 ) תביני שהכל היה כלום ,ההנאה ומימוש מטרות

בגלל ששם זאת האחדות והשלמות שנפרדנו ממנה בגלל לא צריך להצטער מידי על בן אדם מת כי 

בתכלס יותר טוב שם מאשר פה .. 

אחרת לא היינו חיים!

יש לנו משהו לעשות!

זה כמו שיש אנשים שרוצים למות על קידוש ה'.. נכון, זאת מעלה גדולה ועצומה. אבל היא לא מטרה!

המטרה היא לחיות על קידוש ה'.

לקדש את ה' בחיים שלנו! ולא למות...

אם בנאדם מת.. אין לנו מה לעשות אבל זאת לא השאיפה.

לחיות על קידוש ה'!!

לעבוד אותו. למלא את שליחותינו בעולם!

אנחנו מבקשים מה' שייתן לנו חיים כדי שנעבוד אותו ונקדש את שמו בולם, לא כדי שנמות...

לפחות אני נראלי.. הבנתי...

אממ...את האמת???יש לי המון מה להגיד לך... ועדיף באישי...

אבל.. מאוחר... אז הפירוט יותר יבוא מחר בעז"ה...

אבל שתדעי... קיצור.. עזבי.. באישי...

באמת אין עניין לפחד מזה אם מבינים שזה רצון ה'.

המוות הוא נורא כי הוא מגחיך בצורה טוטאלית את כל מה שאנחנו עושים בחיים שלנו. כל המאמצים ההשקעה והעבודה הרוחנית והנפשית והכל---לפח. זהו. מוטל כמו אבן חסרת משמעות.

תחשבי- אתמול הבן אדם הזה היה חי נושם עוזר לומד, ומשקיע בלי סוף. עכשיו במכה אחת-כלום. חסר משמעות לחלוטין. זה מגחיך את כל מה שעשינו בחיים. ולכן המפגש עם המוות הוא מפחיד כי הוא מערער לנו הכל.  כל המציאות שלנו פשוט בטלה ומעפנה. לכן הרבה שוקעים בדיכאון אחרי מפגש עם המוות.

המוות מום הוא ביצירה.

ישראל נועד להעבירו,

חרפת עת הוא לנו.

אוה"ק ב' ש"פ

בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר.

אבל זה לא מגחיך בכלל את "כל המאמצים ההשקעה והעבודה הרוחנית".

כל אלה עומדים לו לעד ולנצח נצחים בעולם הבא, בלי שינוי עליה וירידה.

ב'משימה'- שהיא קידוש החומר. המוות הוא בעצם לא מטרה אבל הוא עוד שלב שנחוץ בשביל להגיע למטרה, וכאן האמירה הזאת כבר מתחברת למטרה בעולם..

אני אישית חושבת שלעיסוק במוות יש קשר ישיר עם הנו' מטרה לעולם..

כי אם (לפי חלק מהסברות|) העול"הב יהיה פה, בגאולה ובארץ עם המשיח אז יש סיבה להחשיב את המוות כפספוס (אפשר להיכנס לתחיית המתים אבל אז ממש מסתבכים)

שורה תחתונה אני חושבת שבכלל לא צריך לפחד מהמוות אלא להתרכז בעשייה ובהספק שלנו בחיים ולהשתדל לעשות את מה שמצופה ממנו..

חח הקטע הזה שאתה מסתבך ובסוף מגיע למסקנות פשוטותת

לפי הרמב"ם היא פחות משמעותית.

ואני באמת לא רואה עניין בהורדת קדושה לגוף אם לא בשביל תיקון הנשמה.

לגוף. לפי הרמב"ן (והמקובלים ככלל) עולם הבא זה אחרי עולם הנשמות וזה חיבור חוזר של הנשמה לגוף. ולכן מכאן משתמע שהחיבור של גוף ונפש בצורה שלמה הוא יותר נעלה מנפש לבדה.זה קשה אבל זה האידאל.

ואם כן מובן למה שבת זה מעיין עולם הבא כי זה גם עונג גשמי וגם רוחני וזה חיבור מושלם של חומר ורוח (חציו לה' וחציו לכם).

ואם כן רק לדעת הרמבם ודעימיה הרוח המוחלטת נעלה על חיבור של חומר ורוח. 

כל הנל על פי הרב אליעזר מלמד שליטא

כך שדברי הם כדעתו, שכל מושג ה"עולם הבא" שלו שונה משל המקובלים.

לכאו' התרוץ של המקובלים לשאלה הוא שבעוה"ב אין מוות.

(ואולי גם שתהיה בו 'נקודת פתיחה' יותר גבוהה, אם עבדת כמו שצריך בעוה"ז. - תקן אותי אם אני טועה)

בטוב ולעבוד את ה'. כמו שהיה אמור להיות לפני חטא אדם הראשון שבו הופרה ההרמוניה בין הגוף לנפש, כל אחד לפי דעתו איך בדיוק אבל זה העיקרון.

ואם אתה עם הרמב"ם אין לי מה לאמר חוץ משני דברים:

א. הרמבם לבד כמעט. ויש משמעות אמנם לא מוחלטת לדעת רוב חכמי ישראל ולמסורת שהייתה בידם. ואני מדבר על הרמ"ק או האר"י, אלא הרמב"ן והראב"ד שהיו בעלי סוד וחיו בדורות הרמב"ם. זה לא אומר שאסור לך לסבור כרמבם אבל זה שיקול.

ב. השקפת הרמב"ם קצת מדכאת. היא לא נותנת כל כך ערך לחומר שלנו. ומתוך כך היא מאוד מזלזלת בתענוגי העולם הזה.וממש לא אוהבת אותם ומשתמשת רק על פי התירוץ של "בריאות נפשית" ולא יותר. עיין שמונה פרקים. ובמקום אחר "חוש המישוש חרפה הוא לנו". והמקובלים יוצאים בחריפות על ההיתייחסות היוונית קצת לכל הנושא של קשר בין איש לאישתו. שבה מדובר בדבר נמוך ורדוד מאוד. והתורה רק התאימה עצמה לצורה הרדודה של הצרכים האנושיים.

כמובן שזה שזה מדכא לא אומר שאסור לך לסבור כך. זו רק סברא משמעותית עבור מי שבוחר שהיא תהיה. אני לדוגמא.

הוא לא לבד. וגם אין משמעות לרוב שלא בסנהדרין.

ב. היא נותנת ערך לחומר, אבל ככלי ואמצעי ולא כתכלית.

וזה לא חייב בכלל להיות מדכא ומבאס- אתה יכול להנות והכול, רק אל תשכח את התכלית האמיתית ותמנף את ההנאות שלך לעבודת ה'.

הזלזול הוא כשהתענוגות הן לתכלית עצמן בלבד. (לכאו' כולם מודים בזה.)

(ד"א הרמב"ם כידוע יוצא מאוד על התפיסה של כומרי אדום שיש לפרוש מהעולם החומרי, צריך להשתמש בו אבל כדרך ולא כמטרה.)

ב. לא נכון. הרמב"ם מדבר על תענוג שבין איש לאישתו כחרפה, בגלל היותו מאוד גשמי ותאוותני. 

וצריך לשים לב. לפי הרמב"ם הערך של הענוג הוא רק שהוא מאפשר יציבות נפשית וגשמית מאפשרת הגייה במושכלות.

לפי המקובלים לתענוג שהוא מצווה שבו מתבטאת חיבור של חומר ורוח יש ערך כשלעצמו. זאת אומרת שעצם התענוג כשהוא בא כמצווה הוא המטרה ולא אמצעי. כי לפי המקובלים המצוות לא כלי להשגת מושכלות אלא הם חלק מהעבודה הרוחנית של אדם. לפי הרמב"ם זה משפט לא נכון. החומר הוא מסייע ותו לא, כי מבחינה תיאוריתית אם היינו יכולים לברוח מלהיות חומר אז מה טוב. החומר הוא בסך הכל כלא בו אנו נתונים. לפי המקובלים דווקא החיבור בין חומר לרוח הוא התכלית ולא הדבקות ברוח ללא חומר כלל. וזה שהרמב"ם יוצא נגד כומרי עבודה זרה זה נכון והוא נוקט גישת ביניים בין המקובלים לכומרים. לפי הכומרים החומר הוא הבל, לפי הרמב"ם הוא מסייע מוכרח שאסור לשכוח ולפי המקובלים הוא יכול להוות תכלית כשלעצמה כשזה מצווה. כי לפי המקובלים זה מצווה לא בשביל להוות הכנה להגיה במושכלות.

זה די מדכא. הרמבם

העצמיות הנוכחית שלי.

גם הטענות שאמרת הן נכונות וצודקות.

כמובן שאנחנו מעריכים את החיים ורוצים בהם כפי שאמרו כאן כבר, אבל זה לא סותר.

גם צדיקים (שמהם אנחנו לומדים) לא פחדו למות... מה שכן, הם רצו לחיות עוד כדי שיוכלו לקיים עוד מצוות 

לעשות עוד דברים מועילים בעולם שיובילו לתיקונו...

אם אפשר להשוות את זה לעוד משהו  "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם"  לא בגלל שהם אוהבים כסף כמו סתם אנשים

אלא הם אוהבים את הכסף כי אפשר לעשות איתו צדקה... כי אפשר לקנות בו מצוות (ציצית, ארבעת המינים, אוכל לשבת)

ככה אני רואה את זה גם פה... לא אמורים לפחד מהמוות... סך הכל עוברים לעולם אחר, ואפילו שמה הרבה יותר טוב מפה (אין מיסים, אין מחלות וכו' )  אבל חבל למות כי יש לנו הרבה מה לעשות בעולם הזה

ואת פשוט תיארת את הרגשות שלי!!

אבל אז חשבתי על זה שאני ממש רוצה להקים משפחה ולעזור עוד בעולם אז זה יהיה קצת עצוב למות לפני זה.

אבל בכללי- ממש צודקת..

אני חושבת שהמוות לא נורא בכלל להפך-הוא מעבר לחיים הנצחיים אבל כל עוד אנחנו פה אנו מצווים לעשות את התפקיד שלנו בעולם. ולהוסיף לו כמה שיותר טוב.                                                                                                                           ז"א שצריך להבדיל בין אי פחד לבין 'קידום בברכה את רצון ה'!! כדאי לבדוק ולעיין מאיפה זה בא ולדעת שיש לנו עוד מה לעשות בעולם..לא לשקוע בזה 

גם אני ככה.

מה שיותר מפחיד אותי זה לחיות פה עוד 60-70-80 שנה ולגלות שנשארתי באותו מצב.. עם אותו יחס בין מצוות לעברות...

אצלי בכללי ההסתכלות היא- אם הגעתי למצב כזה, נעשה ממנו את הכי טוב..

אז אולי גם כאן אם חיים- נחיה טוב, אם מתים- נמות (ונראה מה יהיה)

וזה לא נראה לי רע..

אין עניין לפחד מהמוות עצמו, יש עניין לפחד מיום הדין. (לא פחד משתק אלא המביא להיזהרות במצוות ועבירות).

גם אני לא חושש מהמוות עצמו, אלא שהייתי רוצה למות כשאני במצב יותר שלם מהמצב שבו אני עכשיו.

הייתי רוצה לחזור יותר בתשובה ולעשות יותר מצוות לפני שאלך לבית עולמי.

מישהו לא?

החברה המערבית מאוד מאוד פוחדת למות,זה מתבטא בפחד ממלחמה,בכניעה לטרור כדי שכאילו יהיה שלום..והדת המוסלמית מקדשת את המוות,ומעודדת מוות למען אללה,ראה לעייל 72 בתולות,מצוות הג'יהד... לדעתי הדת היהודית זה באמצע,יש מצווה של קידוש החיים ואנחנו מצווים לנסות להישאר בחיים -("ונשמרתם לנפשותיכם") , ולעשות מצוות וכו,אבל מצד שני לא לפחד מן המוות,ואם צריך למות על קידוש ה' אז זה מעלה גדולה.

אבל מוות כזה הוא רק בדיעבד ולא מלכתחילה..יעני-אנחנו מצווים לשמור על החיים שלנו כי ה' שם אותנו פה בשביל תפקיד כלשהוא (ובגלל זה גם אסור להתאבד,כי זה ה' ששם אותנו פה,ואין לנו זכות לאבד את עצמינו נגד ציווי ה' כאילו ),ואדם לא צריך לרוץ אחרי מוות על קידוש ה', אבל אם הוא נקלע בסיטואציה כלשהיא,הוא מצווה למות...

אבל תכלס ברור שהרצון להשאר בחיים הרבה יותר גדול מהרצון למות על קידוש ה'..

(קצת כבד,מקווה שהבנתם )

זה שאמרת שהיהדות היא באמצע, ככ רואים את זה בכל דבר  שהיהדות תמיד מוצאת את האיזון-הפרופורציות והחיבור הנכון בנוגע להכל..

אין לי בעיה שאני ימות אבל אני ממש לא רוצה שאנשים אחרים שאני מכירה ימותו

בס"ד

המוות נורא. נורא ואיום.

יש אפילו ביטוי 'אימת מוות'.

וזה לא סתם. המוות הוא מעבר. ממקום מוכר ובטוח, שאנחנו יודעים איך להתמודד איתו, למשהו אחר לגמרי, שאין לנו שום מושג איך הוא יהיה. וממה שאנחנו יודעים אנחנו מגיעים שם לפרשת דרכים, ויש אפשרות בעלת הסתברות לא קטנה שנישלח לעונש.

וגם אם לא, גם אם את בטוחה משום מה שתצאי זכאית, הדין הוא גם לא חוויה נעימה בכלל. מעולם לא עמדתי לפני שופט, אבל הדבר הכי קרוב שהיה לי היה כשבכיתה א' המורה שלחה אותי עם עוד כמה חבר'ה למנהל. אני זוכר את התחושה. עכשיו אני מנסה לדמיין איך זה יהיה לשבת על הספסל בתור לדין מול בורא העולם בוחן הלבבות, טוב, לא בא לי להגיע לשם בקרוב.

עד כאן למה המוות מפחיד אותי. עכשיו אני חייב לומר שאני לא הבנתי לגמרי את מה שכתבת, "אני מקדמת בברכה את רצון ה' שנתקרב אליו". שתי שאלות לי: א. מי אמר שזה רצון ה'? ב. מי אמר שהמוות יקרב אותך אל ה'?
אם רצון ה' הוא שנמות, למה הוא ציווה אותנו לשמור כל-כך על חיי אדם? למה פיקוח נפש, ואפילו הארכת חיים קצרה של כמה דקות, דוחה את כל המצוות שבתורה?

אמנם, חלק מהמתים מגיעים לג"ע ומתקרבים לה', אבל אל תשכחי שחלק ממי שמתים נשלחים לגיהנם, ואפילו רבן יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו אמר שהוא לא יודע לאן יקחו אותו, ק"ו שאנחנו לא יכולים להיות רגועים בנושא.

צריך שהיה רצון לחיות אבל לא צריך לפחד מהמוות

אומר שלא צריך לפחד, אבל רק שם לנו ציור של מלאך המוות עם פרצוף מאד מאד מפחיד...

סתאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאם

הרבה זמן רציתי לכתוב משהו כזה ולא יצא לי.

ולא, אני לא רוצה למות,טוב לי לי לחיות ולמלא את תפקידי אבל... איך נגיד את זה?! בכל התפילות של מי יחיה ומי ימות וכולי, פשוט לא נגע לי. לא כי אני רוצה למות אלא כי הכל נובע מרצון ה', ומוות זה לא עונש אלא פשוט מעבר שלב. אז למה להתפלל שלא נמות??? זה לא רע, הרי זה רצון ה'! הגעתי לסיום תפקידי בעולם והגיע הזמן לעבור לעולם הבא!

וה' לפעמים לוקח משהו כי הוא לא עושה את התפקיד שלו, ולא כי הוא סיים אותו.

ב. אנחנו לא מתפללים שלא נמות בכלל, אלא שה' יתן לנו עוד זמן לעשות מצוות ומעשים טובים בעולם הזה.

זה רצון ה'!

האמת שהשאלה שלי קצת יותר עמוקה מזה.. למה בכלל להתפלל?

אנחנו מאמינים שכל מה שה' עושה הוא לטובה. אז למה להתפלל שלא נמות, ניכשל או נפגע בכל דרך שהיא?

כמובן מעבר לעובדה שתפילה היא דיבור עם הקב"ה ודרך להתקרב אליו. אני מדברת על התפילות הפשוטות של רפאנו וכולי. בשביל מה?

מפחדת מהאחרי, מהדין וחשבון מלפגוש במלכו של עולם על כל המשתמע... מפחדת להרגיש שהחמצתי שלא ניצלתי, שלא תיקנתי ולא הגעתי לייעוד שלי.

פעם חברה שאלה אותי אם איזו הרגשה הכי נורא למות? עניתי מיידית: 'החמצה'. זה מלווה אותי כל הזמן, אני מרגישה שעדיין לא הזמן עוד לא הספקתי כלום.

אני רוצה לחיות ולהספיק!

את צודקת יש בזה משהו איןן מה לפחד ממות הדבר היחיד שכואב 

זאת הנשמה שנפרדת מהגוףף לנשמה יש צער שהגוף עוזב אותה  אבל אחכ 

הנשמה כנראה עוברת לגוף אחר( גלגול נשמות ) או שעוברת למשפט והמשפט הוא מפחיד 

כי שם נענשים אבל אחרי שנעשים עוברים ישר לגן עדן אז בסהכ אם מתים לא קורה כלום אלא להפך יש את העונג של גן עדן

ואת הכאב של גיהינום חובה לעבור גם הכי צדיק יתנקה בגיהניום הוא רק זמני 

קיצר הנשמה שלנו שואפת להיות שם למעלה לחזור לשלמות ולא לסבול פה בנפרדות 

אני גם לא מבינה למה תמיד הפחידו אותנו מהמוות כי זאת האמת השלמה

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...