היה לי פשוט תענוג ביום הכיפורים.
שני הגדולים (בני 8 וחצי וכמעט 7) התחילו לריב בערב יום כיפור בבוקר (כרגיל, שניהם חתול ועכבר, עם אופי ממש שונה ולא מצליחים להסתדר. הבכור מאוד תחרותי, השניה עושה מכל דבר דרמה... עם הקטן שניהם מסתדרים מצויין, אבל רבים מי חבר יותר טוב שלו). אמרתי להם שהיום ערב יום הכיפורים, אז שיעשו מאמץ לא לריב, כי גם אני רוצה לעשות מאמץ לא לכעוס עליהם.
שניהם נכנסו לקטע. הגדול - כל הזמן אמר לעצמו "אני אוסף מצוות ליום הכיפורים", ולא הייתי צריכה לבקש דבר יותר מפעם אחת והוא עשה בשמחה... השניה - שאלה כל הזמן במה צריך לעזור וגם הציעה מעצמה. הם שיחקו במשך היומיים האלה ביחד שלושתם (ממש נדיר!) והגדול מדי פעם הזכיר לעצמו, נגיד אמר לאחותו, "תראי אני עושה את הפאזל יותר מהר ממך, אוי, בעצם אני לא מתגאה, אני לא עושה תחרות, אני עושה מצוות". וכדו'.
חלקו אחד לשני ממתקים שלהם, ויתרו על דברים. הגדול, שקשה לו עם התפילות , התפלל את כל מנחה ועמד במשך כל נעילה וחזר מהתפילה אחרי 3 שעות - "אני אוהב להתפלל"!
לא הייתי צריכה להרים את הקול פעם אחת, לא לאיים או לדרוש ולא להבטיח פרסים... כמובן שצ'יפרתי את כולם במחמאות וגם בקצת חטיפים.. אבל הכל עבר בנחת ובשלווה (כשחילקנו חטיף לדוגמא, לא היה את- "הוא קיבל יותר ממני" הכרגיל. טוב, בעצם כמעט, לשנייה, הייתי צריכה להזכיר את ההשתדלות 3 פעמים, לקראת סוף יום הכיפורים, אבל מהר מאוד היא הפסיקה להתבכיין. הגדול - שום הערה ושום כלום!)
בקיצור, תענוג. אמרתי לבכור "מה יקרה בסוף יום הכיפורים"? אז הוא אמר "אני אמשיך לאסוף מצוות ליום הכיפורים הבא".
ברור לי שזה לא יישאר ברמה הזו, אבל זה בהחלט הראה לי את הפוטנציאל שלהם... וזה היה פשוט "מעין עולם הבא..."
במוצאי יום הכיפורים - שלושתם הקימו בשמחה את הסוכה, יחד עם אבא, וגם זה עבר בשמחה רבה. נראה איך יהיה מחר, להקים אותם מוקדם ללימודים...
