תשעה מקובלים צדיקים מלומדים בניסים רצו להתפלל על הגשם אבל לא היה להם מניין. יצאו לרחוב וחיפשו מישהו שישלים להם מניין.
פתאום בא מולם ערס עבריין מכוסה קעקועים מהרגליים עד הראש, סיגריה בפה, באף, באוזן, שאריות של אבקה של חשיש על האף.. כולו משדר עבריינות.. סכין בכיס, כסף גנוב בכיס השני... בקיצור, עבריין ברבאק.
הם אמרו לו שהם צריכים עשירי כדי להתפלל שירד גשם.
הוא אומר להם 'נו באמת.. נראה לכם שבגלל אנשים כמוני ירד גשם??'
אמרו לו 'בטח! בגלל אנשים כמוך כבר ירד מבול!!!'
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
