אני ובעלי אוהבים מאוד מאוד ויש ביננו המון רומנטיקה וקיטש,
הבעיה העיקרית שלי איתו היא שאני מרגישה שהחיים שלי באיזשהו מובן פשוט נתקעו בעקבות הקשר איתו.
מה הכוונה?
אנחנו מאוד מאוד שונים מנטלית-
הוא איש של לו"זים, עושה הכל ביסודיות ככה שלוקח לו יותר זמן מהממוצע לבצע מטלות שאני מתקתקת ברגע (לדוגמא, בבוקר אני יכולה להתארגן ברבע מהזמן שלוקח לו- כולל הכיסוי ראש וכל הדברים...) הוא איסטניסט מושבע והנקיון לפעמים גם מהווה גורם מעכב מעצבן (שטיפת ידיים אחרי כל דבר וכו') אני פשוט מרגישה שהוא איטי וכבד עלי,
בזמן שאני ספונטנית, אוהבת לצאת, אוהבת לשנות את השיגרה מדי פעם וזקוקה למרחבים...
סתם לדוגמא-
הייתי מטיילת המון לפני שהכרנו, ומאז שהתארסנו אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שנסענו ממש לטבע לטייל (וגם זה אחרי התארגנות קצת קטנונית שהכבידה עלי). יצאתי לטייל עם חברות בזמן הזה יותר ממה שיצאתי איתו, ולא בגלל שאני לא רציתי - להיפך, הצעתי לו אינספור פעמים לצאת איתי או להצטרף לטיולים עם החברות (נהוג שחברים מצטרפים לטיולים האלה, ולא נעים לומר, אבל הבחורים הקודמים שיצאתי איתם היו הרבה יותר זורמים על הטיולים האלה)
עוד עניין בנושא הזה, שאנחנו שונים מאוד מבחינת עבודת השם וחוסר תיאום הציפיות שלנו לגבי סדר היום -
הוא חוזר בתשובה והלימוד חשוב לו לאין ערוך ב"ה, לפני שהכרנו ולפני שהתארסנו הוא היה יכול ללמוד תורה יום שלם, ויש לציין שהוא למד ולומד הכל הכל - תנ"ך, משנה, גמרא, הלכות - מתוך ספרים שהוא קנה, בבית, בלי שום מסגרת של ישיבה או חברותא וכיוצ"ב. ואני מאוד מעריכה אותו על כך אבל מרגישה שלפעמים הוא משאיר דברים אחרים מאחור.
אני בשום אופן לא רוצה לפגוע לו בלימוד אבל לפעמים יש בלת"מים...
השבוע למשל הייתי מאוד חולה ולא תיפקדתי כמעט, מה שדרש ממנו יותר זמן ותשומת לב. הרגשתי שהוא הכי מפרגן ומבטל את עצמו למעני, מכין לי ארוחות מפנקות, נסע איתי לרופא, אבל בתוכו עמוק הוא מתוסכל שהלימוד שלו נפגע ושהוא בקושי הספיק ללמוד משהו.
כל העניין התפוצץ שהוא ליווה אותי לישון, תוך כדי שהוא מפסיק את הלימוד כדי לבוא איתי ולראות שהכל בסדר,
ותוך כדי הוא מדבר איתי על חוסר ההספק המחפיר שלו בחודשים האחרונים, על זה שהוא מבקש ממני לא לעבור בחנויות ולעצור בדוכני תכשיטים כי זה מעכב אותנו (היום בחזרה מהרופא עברנו בקניון הסמוך למרפאה ועשיתי סיבוב ממש ממש קצר, רק הסתכלתי על דברים בלי כוונה לקנות כלום כי ידעתי שהוא רוצה לחזור ללימודים). ביקשתי ממנו להעביר לי את הפיג'מה מהארון שמאחוריו וגם על זה הוא העיר לי שזה מעכב אותו לחזור ללימודים!
וזה שבימים רגילים אני זאת שמפרגנת לו ונותנת לו את כל הספייס ללמוד - מבשלת לנו, מסדרת את הבית, עושה את כל הדברים הקטנים שהוא אוהב כמו לסדר את הבגדים שלו בארון כמו חיילים- (לפעמים כל הסידורים האלה באים על חשבון החופש שלי!)
ועכשיו, כשאני צריכה אותו, אני נשארת ככה מאחור?!
תמיד רציתי להתחתן עם בן תורה, והוא באמת איש מקסים ואוהב, ו'שפיץ' רציני, אבל זה פשוט לא מתאים לי כזאת שגרה...
ואני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי...
עזרה מישהו?
הבעיה העיקרית שלי איתו היא שאני מרגישה שהחיים שלי באיזשהו מובן פשוט נתקעו בעקבות הקשר איתו.
מה הכוונה?
אנחנו מאוד מאוד שונים מנטלית-
הוא איש של לו"זים, עושה הכל ביסודיות ככה שלוקח לו יותר זמן מהממוצע לבצע מטלות שאני מתקתקת ברגע (לדוגמא, בבוקר אני יכולה להתארגן ברבע מהזמן שלוקח לו- כולל הכיסוי ראש וכל הדברים...) הוא איסטניסט מושבע והנקיון לפעמים גם מהווה גורם מעכב מעצבן (שטיפת ידיים אחרי כל דבר וכו') אני פשוט מרגישה שהוא איטי וכבד עלי,
בזמן שאני ספונטנית, אוהבת לצאת, אוהבת לשנות את השיגרה מדי פעם וזקוקה למרחבים...
סתם לדוגמא-
הייתי מטיילת המון לפני שהכרנו, ומאז שהתארסנו אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שנסענו ממש לטבע לטייל (וגם זה אחרי התארגנות קצת קטנונית שהכבידה עלי). יצאתי לטייל עם חברות בזמן הזה יותר ממה שיצאתי איתו, ולא בגלל שאני לא רציתי - להיפך, הצעתי לו אינספור פעמים לצאת איתי או להצטרף לטיולים עם החברות (נהוג שחברים מצטרפים לטיולים האלה, ולא נעים לומר, אבל הבחורים הקודמים שיצאתי איתם היו הרבה יותר זורמים על הטיולים האלה)
עוד עניין בנושא הזה, שאנחנו שונים מאוד מבחינת עבודת השם וחוסר תיאום הציפיות שלנו לגבי סדר היום -
הוא חוזר בתשובה והלימוד חשוב לו לאין ערוך ב"ה, לפני שהכרנו ולפני שהתארסנו הוא היה יכול ללמוד תורה יום שלם, ויש לציין שהוא למד ולומד הכל הכל - תנ"ך, משנה, גמרא, הלכות - מתוך ספרים שהוא קנה, בבית, בלי שום מסגרת של ישיבה או חברותא וכיוצ"ב. ואני מאוד מעריכה אותו על כך אבל מרגישה שלפעמים הוא משאיר דברים אחרים מאחור.
אני בשום אופן לא רוצה לפגוע לו בלימוד אבל לפעמים יש בלת"מים...
השבוע למשל הייתי מאוד חולה ולא תיפקדתי כמעט, מה שדרש ממנו יותר זמן ותשומת לב. הרגשתי שהוא הכי מפרגן ומבטל את עצמו למעני, מכין לי ארוחות מפנקות, נסע איתי לרופא, אבל בתוכו עמוק הוא מתוסכל שהלימוד שלו נפגע ושהוא בקושי הספיק ללמוד משהו.
כל העניין התפוצץ שהוא ליווה אותי לישון, תוך כדי שהוא מפסיק את הלימוד כדי לבוא איתי ולראות שהכל בסדר,
ותוך כדי הוא מדבר איתי על חוסר ההספק המחפיר שלו בחודשים האחרונים, על זה שהוא מבקש ממני לא לעבור בחנויות ולעצור בדוכני תכשיטים כי זה מעכב אותנו (היום בחזרה מהרופא עברנו בקניון הסמוך למרפאה ועשיתי סיבוב ממש ממש קצר, רק הסתכלתי על דברים בלי כוונה לקנות כלום כי ידעתי שהוא רוצה לחזור ללימודים). ביקשתי ממנו להעביר לי את הפיג'מה מהארון שמאחוריו וגם על זה הוא העיר לי שזה מעכב אותו לחזור ללימודים!
וזה שבימים רגילים אני זאת שמפרגנת לו ונותנת לו את כל הספייס ללמוד - מבשלת לנו, מסדרת את הבית, עושה את כל הדברים הקטנים שהוא אוהב כמו לסדר את הבגדים שלו בארון כמו חיילים- (לפעמים כל הסידורים האלה באים על חשבון החופש שלי!)
ועכשיו, כשאני צריכה אותו, אני נשארת ככה מאחור?!
תמיד רציתי להתחתן עם בן תורה, והוא באמת איש מקסים ואוהב, ו'שפיץ' רציני, אבל זה פשוט לא מתאים לי כזאת שגרה...
ואני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי...
עזרה מישהו?
אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה