כמה אתן, בתור מדריכות, רוצות שאנחנו, החניכות, נהיה גלויות לפניכן?
אתן באמת רוצות שנודיע "הגעתי הביתה"? או שאתן אומרות את זה סתם בשביל הנימוס?
כמה פעמים בכמה זמן אתן מיואשות ממנו?
למה אני מרגישה לא כל כך מחוברת למדריכות קודמות שלי?
אף פעם לא הרגשתי מחוברת למדריכה. ויודעות מה? אני חושבת גם, שאם היתה מדריכה שבאמתבאמת הייתי קשורה אליה, והייתי יכולה לפתוח בפניה דברים- הייתי בנאדם שונה.
פחות כועס, פחות מופנם...
אם היתה לי מדריכה שהייתה באמת שמה לב שמשהו אוכל אותי מבפנים והייתה שמה לב שאני רק מציגה סמיילי ענק אבל הבפנים בוכה...
לא שופטת. אני לא מדריכה. זה יכול להיות קשה מאד. אבל- בבקשה- אם יש פה מדריכה שיכולה לקחת על עצמה קצת.קצת. לשים יותר לב למה מתחולל בתוך החניכה- זה יהיה נפלא!
לנו, לחניכות, זה קשה לבוא למדריכה ולומר:"קשה לי" אנחנו מתפללות לפעמים שרק תפנו!!
בבקשה!!
*אשמח שתענו לי על השאלות הראשונות כי לפעמים אני מרגישה שאני מעיק על המדריכה...
תודה.



)