x אמר שהוא גדל ברחובות.
נו, בטח הוא בן של ד"ר x
אבא: לא, הוא לא טיפלתי בצוואה שלהם, אין ילד כזה
אני: כן אבל דוד שלו זה בטח y
אבא:לא גם בצוואה של ההוא טיפלתי
אח: אבל אשתו היא כלה של z זה בטוח
אבא: לא היא כלה של מישהו אחר, גם בצוואה שלו טיפלתי 
למה אנחנו מרכלים רק על אנשים שנפטרים???
ולמה אבא שלי מטפל בצוואות של חצי מהעיר???
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
