אני חושבת שהנקודה החלשה שלכם היא שאתם נכנסים למאבקי כוח.
זה הדבר שהכי שובר את הסמכות ההורית.
במקום להיות ביחס של הורה מול ילד את הופכת להיות ביחס של ילדה מול ילד.
אם את מרגישה שזה קורה למשל "אני קוראת לו שוב ושוב" או את מאיימת, או מכריחה אותו לעשות משהו - כל הדברים האלה הם מאבקי כוח שפוגעים לך בסמכות.
לכן מציעה כשאת תופסת שזה קורה, ללכת לחדר לנשום או כל פעולה אחרת שתעזור לך לעצור את זה.
בקשר לאוכל ולמתוקים.
אני מתמודדת עם אחד הבנים שלי גם.
דבר ראשון הוצאתי כל אופציה למתוקים, גם אם אלה דברים קטנים שיש בכל בית - בבית שלכם זה לא עובד! ואין ברירה אלא להוציא אותם מהמשוואה, אפילו לי כאמא קשה לוותר על מתוק ולפעמים זה מחליף לי ארוחה.
פשוט להוציא כרגע וככה אין אופציה כזאת.
בקשר לזמני אוכל ולסוג האוכל - אסור אסור להכריח ילד לאכול, זה המאבק הכי נוראי.
זה הגוף שלו, העצמאות שלו ואחד הדברים היחידים שיש לו שליטה בלעדית עליהם.
את לא יכולה להחליט בשבילו ובטח לא להתנות אכילה ולהעניש על האכילה.
זה מאבק כוח שתצטרכי לפרוש ממנו.
מה כן אפשר לעשות?
מתוקים זאת לא אופציה (תוציאי כדי שלא תשברי)
יש זמני ארוחות - אצלי זה רק בערב, בצהריים אני מתגמשת.
בזמן ארוחת ערב, יש טווח שבו אפשר לאכול, מי שלא ניצל את הזמן לא אוכל!
אין לי לב לתת להם לישון רעבים אבל אני מסכימה רק מלפפון או תפוח במיטה וזהו.
אני עומדת על זה, לא יקרה להם כלום מכה לילות בלי ארוחה מזינה.
אחרי כמה פעמים שזה קרה, הם למדו לנצל את הזמן לאכול.
(בנוסף אנחנו יושבים לידם לאכול גם, זה זמן משפחתי ועוזר מאוד)
אין מאבקי כוח, יש גבול.
בלי צעקות, בלי איומים, אני רק מזכירה להם פעמיים שעוד מעט נגמר הזמן ואחרי זה אין אפשרות לאכול.
ועומדת במילה שלי.
כדי לעשות סמכות אמיתית הסוד הוא - מינימום גבולות, ועמידה על הגבולות שכן בחרת
וכדי לעמוד על הגבולות בלי להיכנס למאבקי כוח צריך:
אין ענישה אבל יש סיבה ותוצאה הגיוניים. למשל נמרחת בבוקר ולא הזדרזת - זמן ארוחת בוקר התקצר/ תאכל בדרך - משהו שקשור למעשה ולא "אם אתה לא מזדרז בבוקר לא אסכים לך ללכת לחוג אחרי צהריים"
לעמוד במילה שלך (לכן חייב לתת סיבה ותוצאה הגיוניים ולא לטפס על עץ שאי אפשר לרדת ממנו)
לתת גבולות מאהבה ולא מרצון לשלוט. תוך כדי אמון בילד והתייחסות הגיונית ליכולת שלו בהתאם לגיל.