איך הם יודעים לפגוע איפה שבדיוק כואבת איפה שבדיוק מציק- בשמחה הכי אדירה-הם באים והורסים הכל-שמחת בית השואבה-הראש בעננים הרגלים לא מפסיקות לרקוד-ופתאום ידיעה מרה שכזאת...שמזעזעת עד שהכל משתתק.. עד מתי העצב יתערבב בשמחה? מתי כבר השמחה תהיה שלמה? בלי יתומים, 

ברוך ה' יש שמחת חיים... הבעייה היא שאחרי שעה משמיעת ההודעה ושבוע אחרי הלוייה כולם שוכחים אותם....

אלא זעם וכעס על ממשלה, שלטון, גוף צבאי - שמיחסו המזלזל לחיי יהודים, 

פתח את הכביש לתנועת אויבים ורוצחים, ערבים או בדואים ככל שיקראו.

אם הוא לא היה עושה את זה הם לא היו נרצחים, חייהם לא היו נגדעים כך באחת, 

ולא היה לנו עכשיו את האבל-זעם הזה.

כשאת בוחרת במכוון לפסוח על הבעיה, את שותפה בעקיפין לרצח של היהודי הבא, 

שיירצח בציר הבא בו יעברו ערבים, או בישוב הבא בו לא תהיה הרתעה כלפי המרצחים.

עת ספוד ועת רקוד, עת כנוס אבנים ועת להשליך אבנים..

עת מלחמה ועת שלום"

הערבוב בין הדברים הוא מסוכן מכיוון שבמקום להתמודד עם המציאות את בורחת ממנה 

ואומרת "בואו נחיה בסרט שצריך להיות בשמחה וצריך לחייך כל היום"

אבל לא. יהודי נרצח, זוג הורים נרצחו, כרגע מה שצריך זה לדרוש את הנקמה, 

לא לרקוד.

וכדי להמחיש קצת למה אני מתכוון, אז כתוב בתלמוד הירושלמי שכשיהודים היו נרצחים בארץ ישראל

היו מובילים אותם לקבר כשפניהם גלויות, כדי לעורר כעס בלב האנשים, וכדי שידרשו את הנקמה.

ככה נראה מה שכתבת למעלה.

בכל אופן מה שחשוב הוא לפסוע למטרה ולא לשכח את המציאות     

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....