אתמול, עוד לפני שאתרי החדשות דיווחו, שמעתי על הפיגוע. ואיך לומר- לא ממש הזדעזתי.
זאת אומרת, כמובן שכעסתי וחשבתי על הילדים שיגדלו בלי אבא ואמא,
אבל זה לא הרעיד לי שום דבר בלב (ובטוח שזה צריך לעשות משהו...)
אמא שלי, שהיא שמעה על הפיגוע, היא בכתה. ממש בכתה
ואני לא ידעתי מה לעשות, כי נראה לי שפיתחתי איזה עור עבה וחסין מפני מקרים כאלה של צער.
ואל תספרו לי על שחיקה, שמרוב פיגועים כבר לא שמים לב,
כי המשפחה שלי, בזמנים הקשים באינתיפאדה השנייה, כשכל יום התפוצצו אוטובוסים, גרו בתוככי השומרון וחוו על בשרם
מוות של חברים, שכול של שכנים, ואמא שלי עדיין בוכה מהפיגוע הזה; תושבים וותיקים בשומרון שאיבדו חברים בשנים עברו, שרצו פעם מהלוויה להלוויה, עדיין אבלים ובוכים על זוג ההורים שנרצחו.
למה זה לא מזיז לי? רק כשאני יהיה אמא אני ירגיש את האובדן של ילדים שאיבדו את ההורים שלהם מול עיניהם?
ואם כן, אז עכשיו מה? אני יישאר אדישה כשרוצחים יהודים?
את פצלשית שלי??
