זה קרה לפני כמעט 15 שנה, פיגועים, רציחות, הרוגים ובכיות, כמעט בלי הפסקה. ודווקא שם בתוך כל הבלאגן הזה, דווקא בחלק הכי חם החלטתי לצאת, דווקא אז סחבתי את אמא אל ביה"ח דרך הכביש שבו כל רגע יכול לעוף איזו אבן, בקבוק תבערה או כדור שהורג. דווקא אז החלטתי (הוא החליט) להולד.
***
"איטיניניניאיטיניני" מתנגן הניגון מפי עשרות פיות שבאו לשמוח בחג הסוכות. גם אני שם, גם אני באתי לשמוח, גם אני שרה. והאולם מתמלא בצלילים צלילים שהופכים למנגינות, לשירים, לעוצמה ולשמחה אחת גדולה, ובתוך כל השמחה הזאת מזדחלות להן השמועות על זוג הורים שנרצח. אני מדחיקה את המחשבות האלה הצידה, שלא יציקו לי, שלא יפריעו לשמחה. אבל אז כשאני מגיעה הביתה אני מבינה, זוג הורים שבסה"כ נסע לביתו נורה והשאיר אחריו ארבעה יתומים, והעצב מזדחל פנימה, כאילו לא הספיקו הידויי אבנים וההשפלות בעיר העתיקה וזיקוקים בהר הבית שחווינו בשבעות האחרונים עכשיו גם מאבדים אנשים יקרים. והשבת נכנסת עם צל של עצב.
3 כוכבים, השבת יצאה, שבת מרעננת, "שבת מנוחה" כפשוטו אך לא לזמן רב תשאר מנוחה זו, הנה, רק לפני שעות אחדות ספגנו עוד אבדות, עוד פציעות, ועוד כאב, באותם רחובות שהלכתי בהם בקטנותי, עכשיו אני חוששת לשלום קרובי ומשפחתי.
נולדתי לתוך זה
ואני חייה בתוך זה
נולדתי לתוך האינתיפאדה השניה
האם נגזר עלי לראות בשלישית?!
הלואי שלא...
