(אותו אחד שלא הצלחתי להעלות השבוע)

היא הילכה בשדה החיטה בודדה. נוגעת לוטפת את קצות השיבולים באצבעות רכות, מנסה להיזכר.
איך זה לאהוב?
הלב שומם והנשמה עזובה, רק הראש עוד שולח לה איתותים קטנים של צער. אל תלכי לאיבוד, הוא מבקש.
אבל היא הולכת ואובדת, מבולבלת ופצועה.
רגליה היחפות פוסעות על הקש. אין רכות שם למטה. רק חיספוס ורחש כף הרגל על האדמה.
עוד איתות. אחזי בי, אחזי ואל תרפי. והיא מנסה. בכל כוחה עוצמת עיניים ונושמת איך זה לאהוב.
היא נשטפת בגל אדיר של חום. היא מרגישה עצמה נמשכת לכיוון אחד, כל מאודה בו.
היא אינה מרגישה דבר. רק תשוקה עזה להיות שם, היכנשהו. היכן שהוא.
והיכלות הדממה שבליבה מתמלאים אט אט רסיסי זיכרון, שברי מילים. אצבעותיה שבות ללטוף את השיבולים, אך הפעם בחום, באהבה.
אין בה רחמים, אין בהם צורך.
היא רק אוהבת אותו.
היא רק נושמת.
היא רק עוצמת עיניים, ושבה הביתה.