לא מצליח להבין איך הרב קוק מתאים לפוסטמודרניזם
"הרב קוק שכל הכתבים שלו הם אידיאליסטים זה שמאמין באמת אוביקטיבית
לא מצליח להבין איך הוא מסתדר עם הפוסטמודרניזם​​

 

אתה יודע להבחין בין פוסטמודרניזם רך וקשה?

אני לא יודע אם יש הבחנה כזו

אני חושב שהרב קוק יתהפך בקברו אם תזכיר אותו יחד עם הפוסטמודרניזם

 

אני נתקלתי בה בהגותו של הרב שג"ר (זו נקודה יסודית ביותר אצלו).

 

לענ"ד, זו תפיסה מאוד מצומצמת של הרב קוק.

זה אולי נכון לגבי הפוסטמודרניזם הקשה, אבל לא הרך (אני אנסה להסביר את ההבדל למטה).

חוץ מללטף בזקני (דבר שמומלץ לבקש אותו בזריזות, כי שישי היום ועוד מעט הוא ילך ) ולפלוט מילים לועזיות ארוכות מדי פעם?

וכן התורה על 'ארך אפיים'. (קמ"ו?)

כמה אתה בקיא בחסידות?

ואני אשמח לשהתתף בכל דיון...

שאפשר להבין את הרב שג"ר יותר טוב אם מכירים כמה נקודות משמעותיות בהגויות שהוא מתבסס עליהן - בעיקר ברסלב והחבר'ה של קוצק-איזבצ'א-לובלין.

אבל אפשר גם בלי, בעיקר אם יש את מי לשאול.

אבל אשמח להציץ איתך בדברים מדי פעם)

אבל לא בטוח שאני יצליח לסדר את זה טוב. התפיסה הקוקניקית שייתה לי עד היום קצת במשבר כיון שהגעתי למסקנה שעם שכל אפשר לשבור הכל ולהסתפק על הכל. גם על היהדות וגם על כל הדתות וגם על כל תחום אחר בחיים. ואז הגעתי לנקודת האמונה שלא מדברת ברמה של שכל כלל. אבל האמונה הזאת לעת עתה מפרקת את כל האידאלים הגדולים שאני באמת מאמין בהם ובאמת רואה אותם כתיקוניים למציאות כולה. האם אני יכול לבסס השקפה כל כך דעתנית ודורשת מכלל המציאות ומבני האדם אם אני מתבסס על סובייקט שלי בלבד. גם להחליט שהאמונה שלי זה הרב קוק זה קצת מצחיק כי אז ממש לא עומד בחלק מדרישותיו של כלליות ומאבק אידאולוגי ומהפכני שעמ"י צריך לנהל. דעת אלוהים למשל זה מאמר מדהים שקורא למהפכה תפיסתית במציאות כולה דרך עם ישראל אבל אני יכול אולי להעלות עליו המוני קושיות עד כדי כך שגם אם הם יתורצו אני יבין שאולי הקושיות יותר נכונות מהתירוצים. אבל אני מאמין במאמר הזה! אני באמת חושב שיש דברים בגו'. לא יודע להסביר אבל נראה לי שהקשר עם ה' והיחס אליו באמת הוא גורם רב השפעה בעולם, אבל מחקרית אני לא יכול להוכיח את זה. ואם אני יבסס את זה אך ורק על זה שאני מאמין ביהדות ועל פי כללי פסיקה הרב קוק צודק אני שוב יכנס לויכוח ארוך וחסר תוחלת שבסופו אני כנראה אראה שיש צדדים לכאן ולכאן וזה לא יעזור. ואם אני יבסס את זה על אמונה גרידא שטוענת לחיבור נשמתי פנימי לטענות המובאות שם אז... טוב אני קצת יזלזל בעצמי, זה נראה לי התחמקות באיזשהו מקום ולא נראה לי שהעולם יתקדם בצורה כזאת.

 

זה אולי סוג של תמצות

 

 

["בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוהים כזה,
שדרכיו יהיו מובנים על פי שכלו של ילוד אישה"
(רבי מנחם מנדל מקוצק)
 

"עיקר האמונה היא בלב
וצריכים לעמול שתתפשט בכל האיברים"
(רבי נחמן מברסלב)
 

"עיקר האמונה בכח הדמיון-
כי במה שהשכל מבין- אין שייך אמונה"
(רבי נחמן מברסלב)

 

כן, כן, שוב פעם "סיסמאות".

ובכל זאת.

אבוד בלי אמונה. הרגשתי משוגע עד שהגעתי למסקנה שאני מוכרח להשלים עם זה שהשכל שלי לא יפתור פה כלום ונדרשת אמונה. לא רק בהקשר הדתי. לדוגמא האם יש לנו אישיות או שאנחנו רצף ארוך של דברים שונים. אולי אני עכשיו ואני לפני חמש דקות זה לא אותו אחד. הם אמנם דומים אבל אולי אין הכרח שהם אותו אחד. סתם דוגמא למחשבה מזעזעת שעלתה לי וממש הציקה לי. וניסיתי קצת פילוסופיה אקסנצטיאליסטית (הרב מיכאל אברהם) וזה רק בלבל אותי יותר כי ניסיתי להכריע בשכל דברים שהם אמונה למעשה.

והרבה יהודים מרגישים אותם גם הוא מרגיש

אבל הרב זצל דורש מיהודי הרבה יותר מר'' נחמן

הרב זצל גם לא נראה לי חשב שיהודי שהאמונה שלו רגשית יתחבר אליו
הם שני גישות די סותרות ביהדות. בעוד שרבי נחמן נגד הבירור

הרב זצל כן דורש מאיתנו לעבוד דרך השכל ולא רק מאמונה תמימה

מצד שני הרב זצל לענ"ד חושב שהאמונה התמימה היא גם בכלליות ולא רק בפרטיות
 

אני מכיר את מה שאתה ואמר מ'ודאות וספקנות' של הרב גיורא רדלר

השכל מחייב הנחות יסוד. השאלה מאיפה אתה שואב אותן

השכל לא יכול להמציא שום דבר חדש.

הנחות היסוד מכריחות את כל החשיבה השכלית ולכן-

מה שתשים שם זה מה שתקבל.

אם אתה שואב הנחות יסוד ימניות, אז אתה תשפוט הכל בצורה ימנית

אם אתה שואב הנחות יסוד שמאלניות, אז אתה תשפוט הכל בצורה שמאלנית

לכן הלוגיקה לא יכולה להוכיח כלום- כי תמיד ניתן להגיד שהנחות היסוד לא נכונות

חכמה ובינה- חקירה וידיעה.

השכל גבוה מהלב בחקירה, אבל חקירה מגיעה רק עד מקום מסוים, משם יש רק ידיעה- ושם הלב גבוה יותר.

"לית תפיסה בך כלל- אבל ליבא מידע ידעי" עולת ראי"ה על פתח אליהו.

 

הרב דורש מאדם לחקור כאילו אינו יודע ולהאמין כאילו אינו חוקר.

 

שהידיעה גדולה יותר מהחקירה...

לא יודע איך אתה מגדיר יידעה, אבל הרב מדבר הרבה על התפיסה השכלית מול התפיסה הנפשית המורגשת

ובההקדמה של עולת ראיה[תפילה ותורה] מדברת על זה, שהשכל הוא הנעלה והחשוב, ובתפילה אנחנו מכניסים את זה לנפש

למרות שמתחושה כללית שלי מהמעט שלמדתי בכתבי הרב גם הידיעה השכלית שהרב דורש לא צריכה להיות עצמאית ומנותקת מההרגשה, משמע יותר שכשם שהנפש מרגישה ויודעת, ככה השכל יש לו הנחת יסוד שכלית...

אבל אדם בלא חקירה שיש לו רק הרגשה פנימית, שחושב שגם לא יכול להיות חקירה.
וודאי שהאמונה שלו היא לא קוקניקית...

 

החקירה מוגבלת כי היא מתוך העולם הזה, הידיעה(הרגשה פנימית נשמתית- כתר) מגיעה גבוה ממנה, כי היא קשורה

עד ה' יתברך.

העניין הוא שכתר ודעת מתחלפות. אם הידיעה היא בכתר היא גבוה מחכמה, אם הידיעה היא בדעת היא נמוכה ממנה.

דבקות היא כתר, אמונה היא בכתר. ניתן להגיע לאמונה בדעת ע"י חקירה(חכמה), אבל לשם כך צריך שהחקירה

תקבל מהידיעה הפנימית(כתר).

כלומר התהליך הוא כזה- אחנו מוכיחים את הידיעה הפנימית שלנו ע"י חקירה עד שאנחנו מגיעים להרגשה הזו בחיים ממש.

 

לדוגמא- תפילה. הנשמה מתפללת תמיד, אז מה הבעיה שלנו עם תפילה.

יש מרחק בין הנשמה לגוף.

תפילת הנשמה היא כתר, הלימוד והתירגול הן חכמה ובינה וההרגשה בתפילה היא דעת.

אנחנו משתמשים בחוכמה ובינה על מנת להעלות את הדעת ולחבר אותה לכתר. אז אנחנו מרגישים את התפילה

ואז אנחנו מחברים גוף ונפש. אותה דבר באמונה.

כולנו מרגישים את ה' יתברך כחלק מחיינו, זו נקודת הבסיס, כדי להופיע את זה בחיים צריך ללמוד ולקיים עד שהתחושה

המעשית בחיים תופיע.

 

לכן- הידיעה גבוה בהרבה מהחקירה, אבל כדי שהידיעה תופיע בעולם היא זקוקה לחקירה.

אבל כיוון שאני לא בקיאה מספיק כדי לנהל דיון, אעדיף לומר שכדאי לברר את כוונתן האמתית של ר' נחמן.

באופן כללי, הגישות של ר' נחמן והרב קוק משיקות ברוב המקרים, אע"פ שנראה שהן שונות).

אבל בזה אני באמת לא מבין כלום.

להגיד שרבי נחמן היה רק נגד מחשבה זה להתעלם מאחוז עצום מהדברים שלו. אכן, הוא אמר דברים כאלה - אבל הם חלק מהמכלול היפיפה של התורה שלו שכולל המון העמקה ומחשבה, למרות שהי הוא מוצג אחרת..

כדי להפריך את האמירה הזו).

על רגל אחת, כפי שכתבתי, התירוץ הוא ההבדל שר' נחמן מזהה בין סוגי שכל שונים, ולכן השימוש במינוח שכל ייתפרש באופן שונה בהקשרים שונים.

קראתי את שאר התגובות בשירשור.

לא מכיר את הרב שג"ר מספיק(לצערי).

 

אני יכול להסביר רק את שיטתי, בהבנת הדברים.

דבר ראשון- אין שכל שיוכל להכריח את האלוקות, זה יסוד, שאין עליו ויכוח, שמופיע בספרי אמונה של הראשונים(כוזרי, מו"נ והלכות

דעות, תורה ה' תמימי לרמב"ן ועוד)

אפשר לקרב לשכל הבנה של מציאות האלוקות, אפשר להשתמש בשכל כדי להגיע להרבה הוכחות, אבל על הכל אפשר יהיה

להרהר ולערער) אבל כדי להשאיר בחירה חופשית, יש אפשרות תמיד להתנגד שכלית.

 

אמונה היא הכרה פנימית מהותית של עצמיות- כמו שאתה יודע שאתה אתה בתחושה הפנימית, זו אותה תחושה של אמונה. זו

עבודה שלמה לחשוף את הנקודה הפנימית הזו ולתת לה להתפשט בכל האיברים הרוחניים, כי זה לנקות ולחשוף את שורש הנר"ן ח"י, וזו העבודה הכי גדול שיש.

עכשיו, צריך לדעת לוותר על השכל במקום שבו הוא נגמר. צריך להכיר בעובדה שהנבואה היא יותר אמת מהשכל שלנו,

זה קשה, אבל זו האמת. יפה עיניים - שהורג רק על פי סנהדרין שנקראו עיני העדה- העדה עיורת ללא הסנהדרין, אנחנו עיוורים.

כפי שהרב כותב באורות התשובה שהעוונות מעוורים את העיניים הרוחניות.

 

הנקודה הפנימית הזאת- אמונה שכל דברי חכמים אמת לאמיתה, שכל דבר שנכתב ע"י גדולי ישראל הינו אמת מוחלטת,

שקול ומדוד, ומודרך על פי ההשגחה הפרטית שרבש"ע נתן להם- שת"ח הם צינור להופעתו של אור ה' בעולם, היא היסוד

הראשוני לכל אמונה. גם אם השכל יכול להתווכח ולהעלות קושיות, הקושיות הן אצלך ולא אצל הרב, הענווה הזו היא מדרגה

לא פשוטה בכלל.(בקשר למה שכתבת "אני יכול אולי להעלות עליו המוני קושיות עד כדי כך שגם אם הם יתורצו אני יבין שאולי הקושיות יותר נכונות מהתירוצים"- הקושיות הן רק על הבנתך את הרב, לא על אמיתות הדברים של הרב)

 

מתוך היסוד הזה- שכל התורה שבידינו היא תורת ה' בורא שמים וארץ ויוצר האדם, האנושות, שהכל גלוי לפניו והכל נעשה

ברצונו ובהשגחתו-  אפשר להתחיל לדבר על היחס לחברה ולעם, שאתה מעלה.

 

"האם אני יכול לבסס השקפה כל כך דעתנית ודורשת מכלל המציאות ומבני האדם אם אני מתבסס על סובייקט שלי בלבד"

השאלה היא אם אתה רואה בתורה סובייקט שלך בלבד, או אובייקט, אמת מוחלטת.

אני מאמין בתורה ובנביאים שנתנו תורה ובחכמים כי אני יודע שהכל מאיתו ית', לכן אני יודע גם שכל השאר שקר וכזב,

אין לי השקפה שלי- כל מה שאני הוא תוצאה שלהשקפת רבותי מהם קיבלתי וספגתי, והם בתורם ספגו את רבותיהם- עד

משה רבנו ע"ה שקיבל מפי הגבורה. לכן, לא אני הדורש- אני רק עוד פה של דרישות ה' מהעולם.

 

"לא יודע להסביר אבל נראה לי שהקשר עם ה' והיחס אליו באמת הוא גורם רב השפעה בעולם, אבל מחקרית אני לא יכול להוכיח את זה."

מה העניין להוכיח מחקרת? המחקר שווה משהו? המחקר לא מוכיח כלום ולא יודע כלום, המחקר דומה לניסיון לחבר שני

פיקסלים ומתוכם לראות את כל התמונה- בלתי אפשרי, אם תבחן תא בודד לא תראה את כל הגוף אף פעם. מה גם שאין

למחקר את היכולת, כי הוא מתבסס על שכל בלבד. המחקר הוא כלי- הוא יוכיח מה שתרצה.

הקשר בין ה' לעמו ובין כל פרט ופרט הוא אמת מתוך כך שזה מה שקיבלנו ממשה רבנו וזה מה שכתבו כל גדולי ישראל,

עד אחרוני דורנו וימשיכו לכתוב אח"כ. לא צריך עוד הוכחה אחרי זה. אלא אם כן אין אמונת חכמים, ואז צריך לטפל בשורש.

 

אתה צריך לשאול את עצמך על מה אתה מסתמך.הכוזרי כותב שהפילוסופים היו אנשים חכמים מאוד, שהבעיה היחידה

שלהם מלהגיע לאמת הייתה שהם לא קיבלו אותה בנבואה, ונשארו בשכל עם 50\50 בשאלות מהותיות(מביא את השאלה

של קדמוניות העולם כדי להדגים) - הבעיה היא שלא מסתמכים על התורה כאמת- לא באמת מבינים, מרגישים ומקבלים

שכל פסוק הוא אמת מוחלטת, כל דברי חז"ל הם אמת מוחלטת, כל דבר שכותב אחד מגדולי ישראל הוא אמת מוחלטת,

מנסים להוכיח בשכל וזה משהוא אחר.

 

ביחס לקידום החברה- הרב אומר שיש שלושה שלבים - כיבוד התורה, חיבוב התורה וקיום התורה. זה לא בשכל קודם כל

אדם מכבד את התורה מתוך האנשים שהוא רואה שמקיימים אותה, אח"כ הוא מתחיל לחבב אותה, בזכות האנשים הללו,

ורק אח"כ יוכל לקיים. המשמעות האמיתית של זה היא שבשכל לא תוכל להשפיע על שום דבר בעולם. אם תתחבר לאמת

הפנימית שלך, שהיא נוכחות ה'- אז דברי אמת ניכרים, מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. זה מה שישפיע על העולם,

בכוח הסגולי של תורה וקדושה, אבל בשביל זה צריך להאמין זהתורה היא אמת. וכאן זה כבר עניין של הרגשה פנימית,

קירוב השכל ובחירה. אם תניח תפילין תקרב את כל העולם, אם תעשה זאת לשם מצווה ולשם התקדמות העולם זה יפעל

יותר.

 

ואגב הנוסחא לאושר היא אמונה אמיתית שמקיפה את כל חיי המעשה בצורה שלמה. אבל זה לשרשור אחר.

אני חולק על כל כך הרבה דברים פה...

אין אפשרות להוכיח את האלוקות- שפינוזה קאנט דקרט ועוד המוני פילוסופים מהגדולים ביותר חלקו עליך. לגבי גדולי ישראל לאחקרתי אבל יש הרבה שטוענים שאפשר וצריך.

 

האמירה - אני אני זה ידיעה פנימית היא נכונה ואני מסכים אבל מכאן ועד להשליך מזה לה' זה קשה ולא מוכרח זה שלב שדורש אמונה..

 

לגבי קושיות על הרב אז אני חושב שיש הרבה מקום לביקורתכיון שכל רב משפיע על איך שהתורה עוברת.

 

כמו שכבר אמרנו אם אני מאמין משום שאני מאמין בתורה ובה' אז אם אני יאמר שזה אובייקטיבי אני שקרן!

 

מה העניין להוכיח מחקרית? אז התייחסתי פה לטענת הרב בדעת אלוהים בדבר השפעת היחס למושג האלוהי לחיים. זו טענה שהרב הביא. היא אמנם מגובה בקצת מקורות אבל לא פצצה. אז אני ירצה מטבע הדברים להוכיח שאכן אפשר לראות למהלך ההיסטוריה שדעת ה' משפיעה על דברים במובן גלוי ועמוקכאחד. 

 

ואז אתה מציע לי פשוט להאמין. אז אמרתי שזה מה שאני עושה אבל אני לא יכול לטעון שאני אובייקטיבי כלל.

 

ואם אני לא אובייקטיבי אז כל הרצון להשפיע על העולם הוא קצת מוזר כי למה? אם לי איךאני יודע שגם לאחרים? 

ולגבי המשפט האחרון זה מאוד מפוצץ אבל אני לא מבין את המשמעות המעשית של זה.

בכלל.

אבל ממש תודה רבה על כל ההשקעה על התגובות שלך פה. אשריך!

 

אני חולק על כל כך הרבה דברים פה...

אין אפשרות להוכיח את האלוקות- שפינוזה קאנט דקרט ועוד המוני פילוסופים מהגדולים ביותר חלקו עליך. לגבי גדולי ישראל לא חקרתי אבל יש הרבה שטוענים שאפשר וצריך.

שפינוזה, דקארט, קאנט כולם היו אנשים שמנותקים מהידיעה אבל בעלי שכל- הם לא חולקים עלי, הם חולקים על כל

הרבנים, הפילוסופיה נידונה לכישלון על פי ריה"ל, וגם מה שתגיע אליו שהוא חלק מהאמת, הוא רק על דרך המקרה.

השאלה היא בדיוק- מי הם רבותיך. אין אדם שאין לו שאיבה, אדם הוא יש מיש ולא יש מאין. כולנו, למעשה יושבים על

כתפיהם של הקודמים- עולם התוכן שלנו הוא המגדיר את דפוס החשיבה שלנו. אתה מכניס לעולם התוכן שלך אנשים

שמבחינתי אין להם דיבור-כמו ילד בחוג לפיזיקה קוונטית, גם אם הוא יאמר דבר נכון, לא נייחס את זה להבנה אלא

למקריות.

 

זכותך לחלוק, אבל תצטרך להביא הוכחות, תורניות.

אם נדבר על מחקר- לכל מחקר יש נק' הנחה וחומרים, יש חומרים יותר אמינים ויש חומרים פחות.

אני טוען שהשכל שלך הוא מקור לא אמין, והשכל האלוקי המתגלה בת"ח, הוא מקור אמין.

 

אתה מתעקש שאתה יותר אמין.

 

זה שלא בדקת אצל גדולי ישראל רק מוכיח שאתה לא מגיע בכלל מתוך הבנה של יסודות האמונה היהודית.

אין גדולי ישראל שטוענים שאפשר להוכיח, ברור שאי אפשר, אם היה אפשר לא היתה בחירה.

מרגע שהחת"ס פסק שכל מי שחי היום הוא תינוק שנשבה כי אין ניסים גלויים הוא בעצם ביטא את העובדה שלא ניתן

להוכיח שהדת מחייבת ללא הופעה אלוקית גלויה, רק בשכל, ואין חולק על העובדה הזו.

****

 

האמירה - אני אני זה ידיעה פנימית היא נכונה ואני מסכים אבל מכאן ועד להשליך מזה לה' זה קשה ולא מוכרח זה שלב שדורש אמונה..

 

על פי התפיסה היהודית כל יהודי וכל הבריאה היא חלק אלוקה ממעל, הכל אורגניזם חי אחד(אורות הקודש, האחדות

הכוללת), לית אתר פנוי מינך ועוד הרבה דוגמאות, לפי התפיסה הפנימית(אמונה, חסידות, קבלה) אתה חלק מה' יתברך,

לכן כמו שאתה יודע שאתה אתה- אז אתה יודע שה' קיים. הבעיה היא שהעוונות, החטאים והשגגות(הכלליים והפרטיים)

יוצרים ניתוק, הגאווה היא שורש כל חטא כי היא ראיה של האדם את עצמו כנפרדות. יצר הר"ע=רצון עצמי(בעל הסולם על

הזוהר).

 

לכן- אין זו שום קפיצה, אלא פשוט המשך אחד ישיר ורציף. אם אתה בוחר שלא להאמין למה שהתקבל בסיני ע"י משה

והועבר ע"י הרבנים כולם, אז זו בחירה שלך, זו בחירה לא להאמין.

****

 

לגבי קושיות על הרב אז אני חושב שיש הרבה מקום לביקורתכיון שכל רב משפיע על איך שהתורה עוברת.

 

אין רלוונטיות- כמו שאתה לא יכול לבקר פרופסור לפיזיקה גרעינית, אתה לא יכל לבקר רב. מי שיכול להעביר ביקורת

הוא רק מי שנמצא באותה מדרגה. זכותך לבחור לפי איזה רב אתה הולך- אבל אתה כאתה לא יכול לבקר, שכן אין לך

כלים וידע מספיקים בשביל להעביר ביקורת, אם היית מבין מספיק יכול להיות שלא היו לך שאלות כלל. אם היית רב בסדר

גודל עצום בעל ידע רחב שחי את החיים על פי התורה, אז היה לך מקום להעביר ביקורת. אין בעיה עם ביקרות וקושיות,

הקושיות הן עליך והביקורת היא רק על מי שברמתך לבקר.

*****

 

כמו שכבר אמרנו אם אני מאמין משום שאני מאמין בתורה ובה' אז אם אני יאמר שזה אובייקטיבי אני שקרן!

 

אתה מנסה ליצור אובייקטיביות מתוך גישה פוסט-מודרניסטית, זה כמו להגיד תוכיח לי שהשמיים ירוקים בהנחה

שהשמיים לא ירוקים.

לפי שיטתך אין שום דבר אובייקטיבי, אז מה הטעם בלנסות ליצור אובייקטיביות. מכיוון שכל דבר שאתה חווה הוא

סובייקטיבי, כי אתה לא רואה כלום, לא שומע כלום ולא מבין כלום חוץ מפרשנות שלך על המציאות. אם כולם סובייקטיביים,

אז גם לי מותר, ומכיוון שאני רואה את הכל דרך המשקפת שלי, זכותי לפעול למען השקפתי. כמו שזכותם לפעול למען השקפתם, זה נכנס למשחק כוח(דמוקרטי\רגשי\חברתי\אלים).

מבחינתי- יש רק אמת אחת אובייקטיבית, התורה. היא אובייקטיבית כי היא ניתנה מכוח חיצוני לעולם הסובייקטיבי שלנו.

לכן אני מבחינתי דובק באובייקטיביות ומנתח הכל על פי האובייקטיביות המחולטת- דעת תורה.

****

מה העניין להוכיח מחקרית? אז התייחסתי פה לטענת הרב בדעת אלוהים בדבר השפעת היחס למושג האלוהי לחיים. זו טענה שהרב הביא. היא אמנם מגובה בקצת מקורות אבל לא פצצה. אז אני ירצה מטבע הדברים להוכיח שאכן אפשר לראות למהלך ההיסטוריה שדעת ה' משפיעה על דברים במובן גלוי ועמוקכאחד. 

 

השכל הוא כלי חמוד, הוא יוכיח מה שתרצה, בהינתן שהלב שלך ירשה לך.

אם אתה רוצה אתה יכול, אתה יכול גם לסתור את זה. פורים בחסידות וכו' וכו', לראות את ה' בכל פרט, זו בחירה,

הרגל, זה לא בא בקלות, ותמיד אפשר לתת הסברים.

*****

ואז אתה מציע לי פשוט להאמין. אז אמרתי שזה מה שאני עושה אבל אני לא יכול לטעון שאני אובייקטיבי כלל.

 

שוב- אובייקטיביות לא תשיג בתפיסה שלך. איך אתה יכול להוכיח שמשהו הוא אובייקטיבי לפי תפיסתך?

גם אם אתה מבין אותו והוא מיישב לך את ההרגשה זה לא עוזר, זה עדיין סובייקטיבי.

*****

ואם אני לא אובייקטיבי אז כל הרצון להשפיע על העולם הוא קצת מוזר כי למה? אם לי איךאני יודע שגם לאחרים? 

 

למה ההנחה שלך היא שאם זה סובייקטיבי אתה לא יכול לדעת על אחרים? הרי הכל סובייקטיבי, אתה יודע שזה שידקרו

אותך יפצע אותך? אז איך אתה יודע שגם לאחרים? אולי להם יש עור מברזל? אולי אחד מהם מוטציה שתשתלב בסכין

ותמנע פציעה. אתה תגיד שיש הבדל בין השקפה לבין "מציאות" חומרית. אבל זה לא נכון. אם אתה מאמין שמשהו טוב,

אתה תרצה לתת גם לאחרים. אם אני מאמין בה'(סובייקטיביות) ואני מאמין שה' ציווה את כל האנושות, אז מה הבעיה עם

הרצון להשפיע, אני מאמין שזה הכי טוב להם.

*****

ולגבי המשפט האחרון זה מאוד מפוצץ אבל אני לא מבין את המשמעות המעשית של זה.

 

המשמעות של זה זה ביטול הגאווה העצמית, התבטלות לה' יתברך וחיים על פי תורתו כפי שניתנה לנו דרך הרבנים.

להיות הכי אתה עצמך- עבד ה' העושה רצונו. זה אושר עצום, דבקות באור האלוקי.

בפרקטיקה זה ללמוד איך כל מעשה ומעשה בחיים שלך יכול להיות מחובר למקור האלוקי ולפעול לחבר את כל המעשים.

ולגבי הפסקה האחרונה- זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות ובנתיים אני רק מלא חיבוטים והתלבטויות שהשכל הדפוק שלי מייצר לי כל הזמן.

איך תוכל להגדיר דבר כאובייקטיבי?

יאמין בדיוק במה שאתה חושב בלי פספוס קטן ואז ככה הכל יפתר.

הבעיה שלך היא שאתה רוצה להיות אובייקטיבי כשאתה מגדיר מראש שזה בלתי אפשרי.

איפה שאתה נמצא נקרא חטא הגאווה\חטא אדם הראשון

אתה רוצה את השכל שלך ולא את השכל האלוקי.

אני אומר לך שכל מה שצריך בשביל שההתחבטויות הללו יפסקו הן להפסיק להאמין לעצמך ולהתחיל

להקשיב לאלוקים. מה שמכונה בחסידות התבטלות\דבקות.

כתצליח לעשות את זה, תוכל להבין.

גם אני הייתי במקום שלך, רק שאז הייתי חילוני, לא דתי.

זה שלב התפתחותי, זה "מבחן כניסה" לקדושה, מי שנכשל נשרף, מי שמצליח מטהר.

אתה יכול לקרוא ב"לוחמי התמורות" דימוי יפה של זה, בריקוד של לוחמי האור.

דומה מאוד לחטא נדב ואביהוא\לכהן ביום הכיפורים במקדש.

תתבטל אליו ותראה הצלחה.

הכל יפתר כשתבחר להתבטל לרצון האלוקי, ולא לרצות את עצמך(מומלץ ללמוד תלמוד עשר הספירות בעניין הזה(.

בהצלחה.

 

 

 

ואני ממש מצטער שאני בחטא עכשיו.. הבנתי זה לא משתלם לחטוא.

וגם כשאני מאמין לאלוקים עדיין אני  מאמין לו. ואני קיים אצלי לפני ה'. מתוך כך שאני קיים אני מאמין שהוא קיים.ובשביל שאני יחליט להתבטל כך אני עדיין נדר למהלך אני מאמין שאני יעבור. אבל ה תהליך של התחברות מתוך האישיות ולא ריקת האייות כמו שאתה מדבר.

 אבל הויכוח הזה ממש מתחיל להמאס עלי אז אם תגיב אני כנראה לא אענה לך..

דקארט. עצם השימוש במושגים שלו הוא כבר חטא.

 

זה בדיוק ההבדל-

כל עוד אני קיים לפני ה', אז אתה רואה דרך נפרדות.

אני חלק מה', ודרך החלק הזה אני מחובר אליו.

לכן אני מתבטל אליו כדי - למצוא את עצמי.

זו תורת הכלליות והפרטיות, של הרב זצ"ל

הפרט שלי מתגלה רק כשאני חלק מהכלל והכלל מתגלה רק ע"י הפרט שבי.

אבל העניין הוא להתחבר.

בשביל זה צריך לוותר על הפרט ולגלות את הפרט מתוך הכלל.

אין זה אומר לבטל את הפרט(כי לא ניתן), אלא למצוא אותו מחדש מתוך הכלל.

זו תקופת המעבר של האדם.

ברוך הבא.

 

אתה לא חייב להגיב.

אם הבנתי אותך נכון, אבן היסוד בגישה שלך היא הנאמנות המוחלטת ל'חומרים' שאתה עובד איתם. כשאתה נפגש עם אמירה, נקודת ההתחלה שלך היא הסכמה, מעין נעשה, ואידך זיל גמול ונשמע.

בעיני, הגישה הזאת היא בעייתית, כי היא לא כנה. נקודת ההנחה שלי היא שעבודה ה' היא דבר מאוד אינטמי ופרטי, אין דומה עבודת ה' של אדם לעבודת ה' של חברו - כי במקום הכי פנימי, אפשר לקרוא לו נשמה אם תרצה, או בשמות לועזיים אחרים אם אתה מעדיף , אין דומה אדם לחברו. בגלל שהסיפור של אף אדם לא דומה לזה של חברו, גם התפקיד שלהם לא דומה - כי תפקיד הוא בסה"כ פועל יוצא של סיפור - ייעודנו בעולם עובר ישירות דרך נאמנות לזהות הפנימית הזאת, ולתפקיד הנובע ממנה.

 

אם כך, הגדרה מוחלטת של התפקיד הזה, בטח בטקסט כתוב היא אינה אפשרית.

לכן, שומה על אדם הנפגש עם טקסט אנושי, לנסות להיות נאמן לשני כוחות שסביר להניח שיסתרו במידה מסוימת - הנאמנות לסיפור שלו, והנאמנות לטקסט, כלומר, לא לעשות לטקסט 'הנחות' ולעוות אותו (כמובן שזה בלתי אפשרי לחלוטין, אבל זה כבר דיון אחר).

 

כשאדם נפגש עם טקסט וההנחה האפריורית שלו היא שהוא נכון בצורה מלאה, הוא בהכרח מכופף את אחד משני היסודות שהדגשתי קודם, הוא חייב לבחור להיות נאמן לעצמו ולטקסט, ולא יכול לבקר את הטקסט - או את עצמו - בצורה אמיתית וכנה.

 

זאת הסיבה שבעיני יסודות האמונה המחשבתיים המחייבים ביהדות הם מעורפלים ולא חד משמעיים. האמונה הינה דבר סובייקטיבי - ולכן אין אפשרות כמעט להגדיר ולהגביל אותה באופן חד משמעי ומוגדר.

אתה בוחר להניח את ההנחה הזו, שעבודת ה' היא מאוד פרטית ואינטימית. זה משרת לך צורך מסויים. אבל זה לא נכון

בהכרח, או לפחות לא באופן מוחלט.

זה שהתפקיד של אף אדם הוא לא דומה, ושיש לו מבנה נשמתי אחר, שורש נשמתי אחר, לא אומר שאין להם שורש משותף.

תורת הקבלה, שממנה שאבה תורת החסידות, וגם הרב זצ"ל רואה בתורה, כולה, את השורש הנשמתי המשותף לכולם.

אין אף יהודי שלא שייך לתורה.

ההבדל בסיפור\תפקיד הוא הופעת השורש המשותף הזה, אבל מה שאתה תבין, איך שתקרא, איך שתראה, מה שתקבל

מהטקסט הוא דבר שונה ממישהו אחר. החיבור שלך לרב מסויים- מעיד על השורש נשמתי שלך.

 

באדם יש שני קולות מאז חטא אדם הראשון-

יצר טוב ויצר רע. שניהם פועלים בו.

את שורש נשמתו הוא לא יכול לשנות, והשורש הזה הוא המשקפיים שלו.

כל דבר שאדם נפגש איתו הוא רואה דרך המשקפיים הללו, באופן אוטומטי. אין לו ברירה.

היצרים שלך הם בעצם מערכת הבחירה שלך- איך תתייחס לדברים, על פי התפקיד שלך או שלא.

התורה, שעוברת ממשה דרך הרבנים עד לרבני דורנו היא הדרך להימנע מלמעול בתפקיד.

זה היופי שבתורה, שמבחינתי מבוטא בדברי חז"ל שיש שישים ריבוא אותיות לתורה- התורה מכילה את כל התפקידים

והנשמות.

הסיבה שיסודות האמונה המחשבתיים מעורפלים היא כי אם הם לא היו אז לא היתה בחירה.

האמונה היא סובייקטיבית כל עוד את עומד מחוץ לאמונה, המאמין איננו רואה סובייקטיביות.

יש דברים שרואים מבפנים ולא רואים מבחוץ, ואי אפשר להבין מבחוץ.

למעשה, אולי צריך להגיד שיש דברים שאסור להסתכל עליהם מבחוץ- במופלא ממך אל תחקור.

 

אני למעשה כופר ביסודות שלך- שבעיניי הם גאווה פסולה, שאין בה צורך. אל תדאג, אתה מיוחד מעצם היותך אתה, לא צריך להוסיף על זה. התפקיד שלנו הוא להתחבר, לא להתפרד.

א-אתה חושב שהאמת והשקר חייבים להיות מעורבבים כדי לא להטות אותנו אל הצד הטוב ולשלול מאיתנו את הבחירה.

הבאת כראיה כמה פילוסופים יהודים. זה לא נכון, הם חקרו ואמרו שאפשר להוכיח. עיין בכוזרי מאמר חמישי, ר' חסדאי קרשקש בספר אור ה' (לא זוכר כרגע איפה, יכול לחפש אם תרצה), שער היחוד בחובת הלבבות. מורה נבוכים לא למדתי, אבל לפי מה שזכור לי מר' חסדאי קרשקש ועוד מקומות לא נשמע לי שהוא אמר כמוך)

ב-ואתה חושב שאם תבלע את עצמך בתוך זרימה כללית יותר ממך תהיה פטור מלענות על שאלות, כי אתה רק חלק ממשהו גדול, ואתה ממלא את התפקיד שלך במערכת.

 

אז:

א-אפשר להבדיל בין אמת לשקר ובין טוב לרע ע"י השכל. ונכון, ככל שזה יצליח במדרגות גבוהות יותר, זה אכן ישלול ממנו את הבחירה, ויעיד עלינו יודע תעלומות שלא נשוב לזה החטא לעולם. ולא רק זה אלא שבאמת זה יסוד שמונח בעולם שסופו לשלול את הבחירה, כי רצון ה' הוא שלא נחטא. "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם"

"התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא."

 

הערה-שימו לב שזה יותר גבוה אפילו מהתשובה האמונית.

 

ב-אתה מתאר את עצמך כשליח של עמ"י וזה יפה ואני מקבל את זה, אבל לא בגלל שאתה פשוט כזה, אלא בגלל שזה דבר שמצד עצמו ראוי להיות. אם למשל היית טוען שאתה שליח של ע"ז פלונית דינך היה מיתה. ז"א שלא אמונתך הערטילאית והמסורת של רבותיך אודות שליחותך היא המצדיקה אותך, אלא היות השליחות הזו ראויה. וכאן נשאלת השאלה למה שליחות זו ראויה. אחרי שתברר ששליחות זו ראויה, נוכל לקבל את תשובתך הפשטנית. גם עובדי ע"ז חשבו שזה שהם חלק ממשהו גדול פוטר אותם מלענות על שאלות.

א- מרגע שהעולם התערבב אין לנו יכולת להוכיח בשכל. ניתן להוכיח רק ע"י קבלה. מרגע שהתערבבה דעתנו אנחנו לא נקיים.

כבר הגמרא מביא שלא שהשכל מוגבל ואסור לחקור מעבר.

 

ב- אני לא בולע את עצמי בזרימה, אני בוחר להיות חלק מהשרשרת, לאחר בחירה מודעת בכך.

 

אז אני יודע מהי התשובה השכלית, שמגיעה אחרי האמונית, זו תשובת הדביקות המוחלטת, או בחינת דעת שעולה לכתר,

שהיא מעבר לטעם ודעת. ניסיון להפוך את הסדר הורס, חייבים את הטבעית, האמונית ורק אז השכלית.

 

קודם כל אני שליח כי אני פשוט כזה, הנשמה שלי היא בדיוק זו, וזו המהות שלי בלי צורך בהסבר, כל אחד מאיתנו הוא כזה

והוא הופעה אלוקית. זה בחינת בן. הצד השני הוא שזה הדבר שראוי להיות- וזה בחינת עבד.

הבירור ששליחות זו ראויה נעשה מבחינתי. אבל אני מדבר אחרי קבלת מעמד הר סיני.

כדי להוכיח ששליחות זו ראויה צריך להוכיח את מעמד הר סיני, אני מתייחס לזה כאל מובן מאליו, כי מי שכופר במעמד

הר סיני כופר בתורה כולה ולא על זה מדובר.

 

 

כגון הרמב"ם, הכוזרי, ר' חסדאי קרשקש ועוד. ודוקא יש לנו יכולת להוכיח בשכל. אעשה זאת בסוף התגובה בעז"ה, במקום לעסוק בתאוריות מרחפות.

איפה הגמ' מביאה דבר כזה?

 

לגבי התשובה האמונית והשכלית, זה מראה שהאמונית אינה מספיקה, אלא רק בתור שלב בסיסי לפני שהאדם מגיע לכלל בשלות גמורה. בסופו של דבר האדם צריך להבחין הבחנה ברורה.

הערה נוספת שנראית לי חשובה ביותר- האמונה עצמה, אמורה לכלול בתוכה אמונה בכך שיש כאן תובנות ואמת שכלית, שאני האדם הפשוט עוד לא למד אותם, אבל בבא היום אלמד בעז"ה ורק אז אהיה שלם, ובנתיים אני מסתמך על מי שלמד כבר, כי חבל שאפסיד בנתיים, וכי זו הדרך הנכונה, שהרי אפשר להוכיחה, רק שאני עוד לא הגעתי לזה.

 

ב- אתה בוחר לבטל את שכלך כלפי השרשרת. זה הופך את הבחירה לחסרת משמעות. בחירה משמעותית היא מתוך שיקול דעת. ואם מה שאתה עושה זה מתוך שיקול דעת-אז אנחנו חוזרים לנקודה שאתה צריך הוכחה.

אם אתה אומר שאתה מסתפק בתשובת השליח רק אחרי שהוכח מעמד הר סיני, אז לא תירצת כלום, כי עדיין צריך הוכחה למעמד הר סיני וזה שלב שדילגת עליו.

לגבי בחינת בן שאתה מתאר-זה נורא נחמד להגיד-אני פשוט כזה, אבל מי אמר לך שאתה לא מדמיין/משלה את עצמך כמו רבים בהיסטוריה? אני לא אומר שאסור לך לעשות את זה או שזו דרך פעולה שלילית, רק שכשאתה בא להביע דעה, אתה צריך שתהיה הבחנה ברורה בין דעתך לדעה חסרת בסיס.

 

 

והוכחה שיש בורא לעולם (בקצרה)-חומר סובל שינויים מעצם מהותו. שינויים דורשים זמן. אם העבר היה אינסופי-ההווה לעולם לא היה מגיע. א"כ צריך להיות שינוי ראשון שהחל את תהליך הזמן. השינוי הזה חייב להעשות ע"י מי שמעבר לזמן, אחרת לא הרווחנו כלום. בשביל זה הוא צריך להיות גם לא חומרי.

אם כן, ה' אלקי ישראל, הוא בורא העולם, הוא היחיד שעונה לכל ההגדרות דלעיל. זה על רגל אחת. הוכחה שלא הופרכה.

וזו ההוכחה העיקרית הנדרשת.

הגמרא אומרת בפשטות "במופלא ממך אל תחקור" ואומרת במס' חגיגה "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור." יש גבול להתבוננות השכלית, ומי שמנסה להסתכל שכלית מעבר

לגבולות, ראוי לו שלא בא לעולם.

 

א- ברור שהאמונית אינה מספיקה. אבל השכלית היא לא שיש תשובה שכלית לשאלה- אלא ראיה של הכל כמציאות ה' בעולם,

"כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר

רשמו בה יפה את רשומיה" לזה אני קורא ידיעה ולא חקירה, הרב מדבר על ידיעה לא על השכלה או תשובה שכלית.

זה בדיוק מה שאני מדבר עליו- הכרה ברורה- כמו שאני אני, ה' קיים.

 

ב- זו התפיסה שלך, אבל זה לא מוכרח. לאחר בירור שכלי מסויים שעשיתי, החלטתי לבטל את שכלי, מפני שראיתי כי השכל

שלי לא משתווה לשכלם של הקודמים ממני. הבירור השכלי שעשיתי עומד תקף ביחס לבחירה לבטל את השכל שלי כלפי השכל

של השרשרת אם תרצה, כי ההתבטלות היתה תלויה בירור השכלי, והגיעה לפניו.

אני דילגתי על הוכחת מעמד הר סיני מתוך הנחה שהוא מדבר אחרי ההנחה הזו. יש הבדל בין לדבר עם אדם שמקבל את

מעמד הר סיני לאדם שלא, לזה צריך להוכיח ולראשון לא. אני לא חייב להביא לפה את כל ההוכחות. לא ביקשתי ממך לדבר

רק אחרי שהוכחת את קיומך- דבר הנמצא בספק בדיוק באותה מידה, מכיוון ששנינו מניחים שהצד השני קיים.

 

יכול להיות- אבל אני ברי ואתה שמא. וברי ושמא ברי עדיף. כל דעה היא חסרת בסיס אלא אם כן נקבל את אותן הנחות יסוד

מקדימות. תמיד תוכל לשאול מי אמר לך שאתה לא משלה את עצמך? השאלה תופסת לשני הצדדים, עצם קיום השאלה הזו

גם הוא מוטל בספק השאלה- מי אמר שאתה לא משלה את עצמך בשאלה של השליה עצמית? וקיבלנו לולאה נחמדה שלא

תוביל אותנו לשום מקום. השכל כולו מוטל בספק.

 

ההוכחה שלך לא מוכיחה כלום מכיוון שלא הוכחת את טענות הבסיס-

מי אמר שחומר סובל שינויים מעצם מהותו? אול השינויים בתודעה שחווה את החומר ולא בחומר?

מי אמר ששינויים דורשים זמן?

מי אמר שיש הווה? עצם הנחת הימצאות הווה היא בעייתית? ואולי כולנו בעצם חיים בעבר?

מי אמר שהזמן איננו נצחי? שהוא נוצר?

מבין- הכל בשכל ניתן לפקפוק. זה היופי בלוגיקה, היא שווה לכלום.

 

היא אמירה מגוחכת. יש רבנים רבים שעסקו בפילוסופיה והתמקצעו בה מתוך הערכה ורצון לקחת בה חלק. ואם מה שאתה עושה זה לפרשן את זה אחרת-אז זו התחמקות. התחמקות שלא מכבדת את הפילוסופיה. ורוב אלו שאינם מכבדים אותה, פשוט לא מבינים בה.

מי אמר לך על מה הגמרא מדברת?

הגמרא מדברת על דברים מסוג אחר לגמרי, לא על דברים שאתה אמור להאמין בהם.

דברים שאתה אמור להאמין בהם-כבר יש לך השגה כלשהי בהם.

 

ב- אז אתה ביטלת את שכלך, הפסדת את החופש. אז מה שאתה אומר זה-בהנחה שברור שהיה מעמד הר סיני, ברור למה אנחנו שליחי ה'. סבבה. אבל שוב זה לא אומר שאתה צודק בדברים.

 

לגבי ברי ושמא- מה שאני מבקש זה שכשאתה מניח הנחת יסוד, תן לי סיבה לחשוב שהיא אכן יסודית. שהיא כזו שכל אדם פשוט יוכל לקבל אותה ולהגיד-אה, נכון, אתה צודק (כמו שיקרה אם למשל תאמר לאנשים שאתה אתה, או שאתה קיים, או ששינויים דורשים זמן, או שדרך שתי נקודות עובר רק קו אחד). תצטרך בירור ארוך מאד בשביל להפוך את זה שאנחנו בני א-ל חי לטענה כזאת שכל אדם ברחוב יסכים עליה. ואני לא אומר שמא, אני רק אומר-מנא לך? האם זה באמת פשוט וברור לך שאתה בן א-ל חי? כמושכל ראשון?

 

לגבי ההוכחה שהבאתי.

זה לא משנה אם זה מצד התודעה, כי גם ככה התודעה היא כל מה שאנחנו יודעים על החומר.

השינוי מתיחס להבדל המצב בין שני זמנים.

הווה הוא מושג יחסי, ולכן אני יכול לקחת כל נקודת יחוס ולקרוא לה הוה, ואז לומר-שהעבר ביחס אליה לא יכול להיות אינסופי. אם הזמן היה נצחי, הרגע שבו אנחנו נמצאים לא היה מגיע לעולם, כי נצח לא יכול להגיע לקיצו, וההווה הוא קץ העבר.

אתה לא מעמיק בטענות ומברר כמה הם הגיוניות, אלא משתמש בלשונך כדי ליצור משפטים שיטילו בספק כל דבר. זו לא חכמה. אל תאמר משפט שאתה לא מאמין בו. ואם כל בני האדם בעולם יחשבו אותו דבר, אין לך אליבי לפקפק בדבריהם סתם מתוך רצון לפקפק, מה שחשוב זה שכולם יסכימו על הגיון אחד, ועיין בדברי למטה, בתגובה לפתיחת השרשור.

אתה טוען שמי שרוצה לכפור יכול לכפור, ואני מסכים. אבל זה לא בגלל שאין הוכחה שכלית, אלא כי ליצנים יכולים לבוז גם לשכל ולעזוב את דרך היושר שהוא מציע. מה שפותר גם את "בעיית הבחירה" שלך.

וכך גם מעיד הרמב"ם במו"נ. הרמב"ם העריץ את השכל של אריסטו- לא את האדם, שאליו הוא לא מתייחס.

מי שאמר לי על מה הגמרא מדברת הם רבותי, שקיבלו מרבותיהם לפניהם. הגמרא מדבר על העובדה שיש גבול

לחקירה השכלית. מה שניתן לנו להאמין לאו דווקא ניתן לנו לחקור "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי." "זאת חוקת"

יש הרבה דברים שהם מצווים ואין להם הסבר שכלי, כך גם האמונה.

 

ב- ההיפך, זכיתי בחופש, וויתרתי על העבדות לגאווה ולקטנות העצמית שלי בשביל להרוויח את החירות האמיתית,

"ומכתב אלוקים חרוט על הלוחות- אל תקרי חרוט אלא חרות".

מכיוון שהנחתי(אולי טעיתי) שמדובר באדם שמקבל את מעמד הר סיני, אמרתי דברים שהם פועל יוצא של הדבר כפי

הבנתי.

 

אתה מניח שהנחת יסוד היא כזו המוסכמת על רוב. אבל אין לזה הכרחה לוגית. זה שהרבה אנשים מסכימים או מבינים

משהו, לא אומר שהוא בהכרח נכון(עיין בסוגיית הבנת הלכות רוב באחרונים, מעניין למדי)

כהוכחה לכך אני מוכן להראות עד כמה מגוחכת הטענה שלך, שאותה ניסית להציג על ידי האמירה "דרך שתי נקודות

עובר קו ישר אחד"- שזו בדיוק דוגמא לאמת שנשמעת לנו נכון, אך היא אקסיומה ששונתה בגאומטריה הלא-אוקלידית,

זה שהתרגלנו להגיד את זה וזה נוח לנו בשכל לא אומר שזה נכון. למעשה- ע"י הגאומטריה הלא-אוקלידית שטוענת

ש"דרך שתי נקודות עוברים אין סוף קווים ישרים" רוב הטכנולוגיה שלנו פועלת כיום.

לכן- מבחן הנחת היסוד שלך שגוי בעיני. לא ניתן להתווכח בשכל עם שום דבר, כי הכל מבוסס על הנחות יסוד, רק

בהינתן הסכמה על מע' הנחות מסוימת ניתן להתווכח על התוצאה בהתאם אליהן.

אני גם שואל-

מנא לך? זו שאלה שבהינתן שאין הסכמה על המקור ממנו שואבים- לא ניתן לענות עליה. הגמרא מביאה פסוקים

על מנת להוכיח את דברים, מי שלא מקבל את הפסוקים כהוכחה לא יקבל את הוכחת הגמרא.

 

בעניין ההוכחה שלך-

שוב- זו התפיסה שלך- מנא לך?

מי אמר שזו הגדרה של שינוי?

מי אמר שהווה הוא מושג יחסי? או בעצם שהוא מושג קיים? מי אמר שאנחנו לא נמצאים בחוויה אין-סופית של קיום?

שאין בה עבר הווה ועתיד אלא זו המצאה שלנו כדי להכיל אותה? פירוק מכאני שאין לו שום קשר למימד הזמן?

אם כל בני האדם יחשבו משהו אין לך שום סיבה להאמין להם או לא להאמין להם. ההנחה שזה שהרבה אנשים

חושבים דבר מסויים הופך אותו לנכון היא מופרכת, שכן אין שום סיבה שהם יהיו יותר צודקים ממך.

אני לא צריך להעמיק בטענות, שהרי הן מבוססות על הנחות יסוד שאינן מוכרחות, אלא על מנת לייצר לך מציאות נוחה

להסביר את עצמך. בעצם הטענה שלך אתה אומר "אל תאמר משפט שאתה לא מאמין בו", מה הבעיה? בשכל אין

אמונה, אני לא מאמין בכלום בשכל, האמונה שלי היא הכרתית-תחושתית, נובעת מהרגשה חיה, לא משכל קר, בדיון

השכלי אין פרמטר של אמונה או חוסר אמונה. לכן אני מפקפק בכל הנחות היסוד הקיימות, שעליהן אתה רוצה לדון,

עצם קיומי וקיומך מוטל בספק, בעיני השכל, שכן אין לך יכולת להוכיח שאיננו הזיה פשוטה, באותה מידה שנינו "חלום

של פרפר".

מי אמר שזה ש"הרבה" אנשים אומרים משהו הוא נכון? לפי זה את אמור להגיד שאין אלוקים ח"ו כי "הרבה" אנשים גורסים ככה.

אמת לא נמדדת בכמות.

זה בגלל שהשכל מושתת על הנחות יסוד שמחייבות אותו, בלעדיהן, אין לשכל שום משקל כלל. תמיד ניתן לכפור בהנחת

היסוד. זה לא קשור לליצנות. אבל זה בהחלט הכישלון השכלי שבגללו לא ניתן להוכיח את האלוקות בשכל, שכן תמיד

תהיה חייב להתבסס על הנחת יסוד מסויימת, שבה אפשר לכפור.

ליצנות היא ביזוי סתמי, אין בה שום טענה, אפילו לא טענת "מנא לך".

 

אתה טוען שהגאומטריה הלא אוקלידית חולקת על הנחת היסוד שדרך שתי נקודות עובר רק קו אחד. אתה טועה. הגאומטריה הלא אוקלידית עוסקת במערכת מסוג שונה, מרחבית, כשההגדרה שלה לישר, שונה מההגדרה של הגאומטריה הרגילה לישר. (הישר של הגאומטריה הלא אוקלידית לא יוכל להיות מיוצג ע"י וקטור בודד).

 

אתה מנסה להפיל את השכל. לזה אני קורא ליצנות. אם תפיל את השכל תמצא בעולם תוהו ובוהו.

אני לא מגן על השכל כי אני משועבד לו. אני מגן על השכל כי רק בעזרתו אפשר ליצור סדר ושלום בעולם. כפי שהסברתי באריכות בתגובתי לפתיחת השרשור.

אתה מנסה לנתק בין השכל לאמונה, ולהפיל את השכל, להפוך אותו לשפחה עלובה, אני מנסה לחבר ביניהם, ולהפוך את השכל לכלי לאמונה.

 

אל תסכסך בין כוחות הנפש, ואל תשעבד אותם זה לזה. שים שלום ביניהם, לא תפסיד מזה.

אני לא טועה, דרך שתי נקודות עוברים אין סוף קווים ישרים, הוא משפט אמת, למרות ש99% מהאנשים יחלקו עלי.
זה הופך את המשפט "דרך שתי נקודות עובר קו ישר אחד" ל-לא אמת, כי אין מוכרחות לאקסיומת המקבילים עליו הוא מבוסס,

וזה בדיוק מה שאני טוען- לכל הנחה יש הנחה קודמת שמתוכה היא נובעת, עד להנחות היסודיות עליהן מושתת התפיסה, לכן

בשכל הכל ניתן להפרכה, ע"י ביטול הנחת היסוד הקודמת.

 

זה שאתה קורא לזה ליצנות, מגיע מכך שאתה לא מסוגל להתמודד ללא שכל, השתעבדת לשכליות כל-כך שאתה לא מרשה

לעצמך לעזוב אותה. חוסר שכל אינו ליצנות. ליצנות הינה ביזוי, לא משנה של מה, יכולה להיות שכלית ויכולה להיות לא שכלית,

הכל ניתן לביזוי ולעג, אני לא לועג, לכן אינני ליצן.

אני לא מנסה, אני מצליח, השכל איננו כיסא כי עם רגל, לא ניתן להעמיד דבר על רגל אחת, והיא נופלת כאשר היא לבדה.

אתה מגן על השכל כי אתה חושב שרק בעזרתו תוכל להשיג סדר ושלום בעולם. מה שלא מוכרח. אלא רק הגאווה השכלית

משקרת לעבדיה.

אני לא מנתק את השכל מהאמונה- אני דורש מהאדם להשתמש בשכלו ככלי לאמונה, אבל זאת יוכל להיות רק כאשר השכל

ידע כי הוא נמצא תחת האמונה ולא להיפך.

השכל הוא אכן עבד, הוא כלי שאין לו משל עצמו.

בקבלה השכל מיוצג ע"י ספירות הראש- חכמה בינה, אך מעליהן ישנה כתר, שהיא איננה שכלית, וכל עוד השכל איננו יודע

שהוא מקבל מהגבוה ממנו - הוא פוגם את העולם כשהוא מתנתק מהכתר. זה חטא עץ הדעת, בו האדם העדיף את שכלו

מאשר את השכל האלוקי, התיקון הוא הבחירה של האדם להתחבר לשכל האלוקי.

 

אינני מסכסכך בין כוחות הנפש, אלא שם אותם במקומם הנכון להם, רק כך הם יוכלו לעבוד בשלום ורעות זה עם זה.

הייתי במקום שבו השכל שלט, אין שם שלום ואין שם שלווה כי אם מוות קר של "עבד כי ימלוך".

השיעבוד שלהם זה לזה מוכרח, שכל שליט על לב שליט על כבד ועל כולם שליט ה'.

זו בדיוק ההתבטאות של השתחוויה- כשאנחנו עומדים השכל מעל הלב שמעל הכבד- ובהשתחוויה אנו מיישרים קו, כולם

לעומת ה' יתברך הינם שווים.

ההיררכיה נצרכת, אחרת אין המשכת צלם, אלא חסימה של השפעת הקדושה על הצלם.

כאשר תתבטל לה' יתברך ולתורתו תוכל להידבק בו, כל עוד תמשיך לחפש את עצמך דרך השכל שלך, לא תוכל להיקשר

למקור, כי על מנת לעשות זאת אתה חייב להתנתק. רק כאשר אתה מנתק את השכל שלך מהשכל האלוקי אתה יכול לבקר

את דברי השכל האלוקי- שכן אם השכל האלוקי ואתה אחד- אז אין לך ביקרת שהרי הכל מובן לך.

"הייתי במקום שבו השכל שלט, אין שם שלום ואין שם שלווה כי אם מוות קר של "עבד כי ימלוך"."

 

אם ככה, זה היה שכל עקום. זה לא אשמתו של השכל שהשתמשת בו לא נכון.

אבל גם עם שאר כוחות הנפש, גם עם החויה והסובייקטיביזציה, וגם עם האמונה והשפעת המסורת אפשר להגיע למקומות לא נכונים ולא טובים, ואף מושחתים. השאלה היא רק עם לוקחים את כל אלו לה' יתברך או שלוקחים את זה לדמיונות כזב. כשלוקחים את הכל לה' יתברך, אז השכל הוא בראשם, והוא המטיל ביניהם שלום, כיון שהוא זה שיודע להנהיג וליישר ולתקן, הם יכולים לעבוד מסביב, לעזור, לדחוף, להניע, אבל לא ליצור את הסדר האיתן.

השכל היה ישר מאוד, לא עקום, מלבד העובדה שהוא לא היה בהיררכיה הנכונה לו.

השכל הוא הכלי הגבוה ביותר של הפרט, ובעזרתו הוא יוצר את הסדר במערכת,

השאלה היא על פי מה נקבע הסדר?

וכאן אם תלך על פי השכל- תגיע למצב שהכל אפשרי, שכן בשכל אין שום מניעה משום מצב.

לכן חייב להיות משהו שהשכל צריך לפעול על פיו- וזה השכל האלוקי.

אני מתאים את השכל שלי לשכל האלוקי, הוא כפוף לשכל האלוקי. לכן כל כוחות הנפש שלי

יסודרו על פי השכל האלוקי ויהיו במקומם, גם השכל הפרטי שלי.

השכל הוא שוטר תנועה, אבל הוא צריך הוראות.

נוכחות ה' במשוואה היא המיישרת את השכל, ולכן השכל נמצא מתחתיו.

ללא האמונה באמיתות התורה ודבר החכמים, ללא ההתבטלות לתורת משה המועברת ולהשגחה הפרטית

המתבטאת בכל דברי חכמינו לאורך הדורות- השכל הפרטי יפעל כפי מחשבתו ולפי כפי מחשבת השעל האלוקי.

לכן השכל הפרטי מוגבל.

האמונה היא מעל השכל- "מעל טעם ודעת". "לית מחשבה תפיסה בך כלל- אבל ליבא מידע ידעי".

שכל שאיננו נשלט על פי ה'- הוא שכל של "עבד כי ימלוך".

קודם כל אני פועל לפי ה' גם כשהשכל שלי לא מקבל,

אני משעבד את עצמי לה' יתברך ולהופעתו דרך כל התורה המסורה בידינו-

ורק אז השכל שלי יכול להתחיל למלוך על שאר החלקים.

עיין כאן-גאומטריה.

בגאומטריה הלא אוקלידית, גם היפרבולה נחשבת לישר. ככה שהיא מדברת על סוג אחר לגמרי של ישרים.

 

למדת בעיון את הסוגיות האלו של ביסוס הלוגיקה, הפילוסופיה והגאומטריה, או שאתה מסתמך בעיקר על ידע כללי ודברים ששמעת?

להכריח את המשפט "דרך שני קווים עובר קו ישר אחד" שכן המשפט לא נכון.

זה שאתה מקבל אותו- זו החלטה שלך ואין זו הוכחה לשום דבר.

זה כל מה שאמרתי.

וכן.

זה כמו שאני אביא מישהו שמדבר אנגלית, וכשאתה תגיד "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"-הוא יגיד שמה שאתה אומר חסר משמעות ואתה סתם מברבר.

 

 

(ואגב, לא ענית על השאלה השניה. אפשר גם באישי אם אתה רוצה.)

השפה מגדירה את הדבר, לכן הכל תלוי בהגדרה.

מה שאני אומר חסר משמעות לאדם שאינו דובר עברית, אני אכן אומר שום דבר מבחינתו.

זו בדיוק החולשה של השכל- הוא חייב הזנה קודמת על מנת לעבוד עם ההזנה החדשה,

ולשכל יש הנחות יסוד שהורגלנו בהן.

מכיוון שאין הסכמה מתמטית על המושג "ישר" זה גם לא נכון להגיד דרך שתי נקודות..." שכן קודם

כל תצטרך להגדיר ישר, ואין הגדרה חד משמעית. רק אם נסכים על הגדרה מסוימת נוכל להמשיך

להניח הנחות נוספות אחריה. בלעדי ההנחה הראשונית, אין משמעות לשכל.

מכיוון שללא הנחה ראשונית כל הנחה אפשרית- אין שום נמנע בשכל, שכן ניתן לבחור כל הנחה ראשונית.

 

 

השכל יכול לומר איזה מסקנות יהיו נכונות ואיזה לא.

 

היתרון בזה הוא שכשתמצא מערכת שיש בה סתירה-השכל יוכל למצוא אותה.

וזו הסיבה שהשכל מביא לשלום ולאמונה. אני מאמין שהאמונה היא כ"כ יסודית באדם, שכל מה שאתה צריך, זה להראות לכופר את הנחות היסוד הסותרות שיש לו עצמו, וממילא להביא אותו לאמונה, ע"י השימוש בשכל. והשכל גם בסיס לשלום, כי כשאין סתירות -אין למחלוקת על מה לעמוד. (גם זה במידה מסוימת, על גבי ההנחה שהשלום טבוע באדם, לפחות בצד מסוים שלו, וממילא אין מקום למחלוקת.)

 

יתר על כן,אם תאורטית ימצא מישהו שהאמונה או השלום לא טבועים בו, אפשר להוכיח בשכל שמותר לכלות את האדם הזה מעל פני האדמה (אא"כ תמצא לו דרך תשובה), ע"י זה שאפשר להראות שיסוד הצדקת החיים הם באמונה. מי שלא מאמין-הכל מקרי עבורו ואין מושג צדק מבחינתו. ואכמ"ל.

 

 

יתכן ששורש המחלוקת ביננו זה אם אכן האמונה היא יסודית כ"כ באדם, או שהאדם מטבעו מנותק מה' יתברך, וברגע שתתן לו חופש הוא יגיע למקומות רעים. אני סובר שהאדם צריך הגבלות, אבל רק כדי שיוכל להוציא לפועל כראוי את אותה נק' יסודית שנמצאת עמוק בתוכו, ובתוך שכלו וקוראת לו ללכת אחרי הקב"ה. ואם לא תשים לו גבולות, אז אמנם בסופו של דבר הוא ימצא את ה', כפי שמצא אברהם אבינו את הקב"ה וקרא בשם ה', אבל בדרך לשם הוא יטעה הרבה טעויות ויעבור הרבה יסורים, וסתם חבל על כל התהליך.

 

דוקא ההתעלמות של האדם מהשכל, מאפשרת לו להדחיק את הסתירה שבין הקריאה הפנימית שלו לה' לבין כל שאר חייו.

השכל יכול גם לטעות, ללא הנחות יסוד נכונות ומלאות.

 

אני מאמין שהאמונה היא כ"כ יסודית לאדם שהוא לא צריך שכל בשבילה- אלא רק לפתוח את עצמו אליה.

אני מאמין שהאמונה אינה נובעת משכל, כי אם מחיבור חי לאלוקות, שזה מגיע רק ממפגש עם דמות כזו,

שחיה חיים כאלו.

 

אפילו אם אדם היה מורכב משכל בלבד אתה לא צודק. הכוזרי כותב במאר הראשון:

"הַפִּילוסופִים אֵין לְהַאֲשִׁים אותָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עָם לא נָחֲלוּ חָכְמָה וְלא תורָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְוָנִים, וְיָוָן מִבְּנֵי יֶפֶת הַשּׁוכְנִים בַּצָּפון, וְהַחָכְמָה שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה מֵאָדָם, וְהִיא הַחָכְמָה הַמֻּחְזֶקֶת בְּכחַ אֱלהִי, אֵינֶנָּה כִּי אִם בְּזֶרַע שֵׁם שֶׁהוּא סְגֻלַּת נחַ,"

כלומר- אין מה להאשים את הפילוסופים בטעותם מפני שאין להם חכמה ולא תורה, אין להם מסורה שקיבלו ולכן אין

להם יכולת להגיע בשכלם להבנה הזו.

 

כל שכן כיום שאדם מעורבב ביצרו הרע והשכל אינו שולט בו על הלב ולא על הכבד אלא הוא תר אחרי עיניו ולבבו,

והשכל רק מספק להם תירוצים.

 

האנושות בסופו של דבר תמצא כי אין ברירה אלא באלוקות, אך זה יכול להסתיים במקום רע ומר. גאולה בעיתה היא

גאולה קשה וכואבת. אם תיתן לאנושות מספיק זמן, היא תגיע למקום שבו כבר לא יהיה לאן להמשיך לרדת ולכן תהא

חייבת לעלות. אם האדם היה בנוי מיצר הטוב בלבד הייתי יכול להסכים איתך, אבל מכיוון שיצר הרע התערבב באדם

לאחר החטא, העובדה כי האמונה היא טבעית לאדם לא רלוונטית, אלא לסוף התהליך, שכן לפתח חטאת רובץ.

אברהם אבינו הוא דמות מיוחדת מאוד, לא כל אחד יכול להיות במדרגתו. אדם יכול להעביר את כל ימי חייו בחיפוש

אחר האלוקות בלי למצוא, בגלל השכל, בגלל חטא הגאווה והניסיון שהדבר יהיה מובן לי במקום להבין שאני צריך להבין

את הדבר.

השכל בדורנו יוצא ממקומו הטבעי, ומנסה לשלוט בכל, הוא "עבד כי ימלוך"- נכון, כבר היום מתחילים לכפור ביכולותיו,

אבל יקח זמן עד השחרור משיעבודו לגמרי.

 

הדרך שהרב זצ"ל מתווה לקרב אנשים אינה שכלית, אלא רגשית, שכן ברגש אדם קרוב יותר לאלוקות מאשר בשכל.

אלא רק לפתוח את עצמו אליה, אבל כדי שהאור יתפשט על כל מחשבותיו, הוא בהחלט צריך את השכל,

ועיין במאמר ייסורים ממרקים.

 

הרצון שהדבר יהיה מובן לי, מקורו ברגש ולא בשכל. השכל מנסה פשוט להבין. הרגש מנסה לבדוק אם הדבר הזה נותן לי את הריגוש המספק אותי.

 

ולגבי המשפט האחרון-"הדרך שהרב זצ"ל מתווה לקרב אנשים אינה שכלית, אלא רגשית, שכן ברגש אדם קרוב יותר לאלוקות מאשר בשכל."

יש לי ראיות רבות מאוד לכך שהוא מוטעה.

ראשונה אשלח אותך לעין איה על פרק ט' בברכות, פסקה פ"ה, מה שאומר שם על לשון הקודש. ועל פרק ד' פסקה מ"ב, שסובר שדוקא צדיק כמו של אביי שחקר בשכל גם כן-עליו נאמר טבא לא הוי בישא.

מוסר אביך. א'-ז' על זה שצריך ללמוד את יראת ה' בשכל יותר מברגש.

עין איה על ברכות (חלק א'):

פ"ג-מ'.-"כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי"

פ"ה-ל"ה, שההליכה אחרי הרב היא עניין פחות גבוה מההליכה אחרי השכל, ואלמלי חטא האדם שהכניס בו נטיה לרע, היה ראוי לסמוך על השכל לבדו, ושכל טהור כשל שמואל הנביא, אכן יכול לעמוד בזה. ויעויין עוד בפ"ג-ל"ד, שם מסביר רעיון דומה במקצת.

פ"א-נ"א, על המשמעות של הסכמת הרבים על משהו. (קשור גם לפ"ג-מ' שהזכרתי קודם).

צריך עוד מקורות?

 

ואשמח לשמוע ממך גם כן מה הם מקורותיך. או איפה אוכל למצוא דברי רבנים כדבריך (אתה יכול גם להפנות אותי לשיעורים. לא יודע מתי אשמע, אבל אשתדל לעשות זאת, אם זה לא ארוך מדי).

1) קירוב עצמו חייב להיות דרך השכל שלו, כי הוא צריך ליישר אותו על פי התורה.

2) הרב מסביר שלכולנו(כי אנחנו לא שמואל הנביא) יש צורך דווקא ברבנים ולא בשכל שלנו,

כי השכל שלנו התקלקל.

3)יש מאמר של הרב שבו הוא קובע תהליך של כבוד הדת, חיבת הדת, קיום הדת, שהוא מבאר

בו שהדרך לקרב את האנשים היא לא ע"י וויכוח שכלי, כי אם ע"י שלושה מפתחות אלו, זה מתחיל

מכבוד, הופך לחיבה ובסוף מגיעה לקיום. אני לא זוכר בדיוק את המאמר, למדנו אותו לפני הצבא,

אבל זה העיקרון שלו.

4)אני גם לא זוכר את הציטוט המדויק(אבדוק בלנ"ד בהמשך)- אבל יש מקום שהרב זצ"ל כותב

שהשפעתו של ת"ח במציאות היא גבוה לאין ערוך מעצם התנהגותו מאלפי דרשות מדהימות שיתן.

 

 

אלא ללמד אותם איך לקרב את עצמם.

על הפסקה על בקשת האני העצמי לא שמעת?

אורות הקודש ג', ק"מ.

 

2)עיינת שם? הרב קוק מסביר שם שכולנו זקוקים לשני היסודות, השכלי והמוסרי, בעוד שמואל הנביא היה זקוק רק לאחד. אתה מנסה להקטין אותנו יותר ממה שאנחנו, וזו לא האמת. גם לגבי היסוד המוסרי, הוא לא מסביר שצריך להיות כפוף בפני הרבנים לחלוטין, אלא רק לקבוע בנפש יסוד מוסרי, ע"י זה שלא יורה הלכה בפני רבו, לא שלא יחשוב בעצמו.

ועכ"פ-כל זה רק כהגנה לשכל, שהוא העיקר.

 

3)חלק מכבוד הדת זה להגיע ל "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו' ", ועיין עוד במה שאענה לך ב-4. ובכלל, מי שמסתמך על הסובייקט בלבד זוכה להרבה פחות כבוד ממי שמסתמך על אובייקט, שהוא עצמי ועומד. והשכל הוא הוא כבודו של האדם. "כבוד חכמים ינחלו"

 

4) אני יכול בעצמי לתת לך מקור לזה (אדר היקר ד'). אבל זה לא סותר כהוא זה את אשר אמרתי. ועיין בעין איה על שבת, על דף פ"ח בפרק תשיעי, על "לבבתיני באחת מעיניך", שם הרב קוק מסביר, שחלק מההכרה השכלית עצמה, היא ההכרה של האופן שבו הרעיון השכלי המופשט נכנס בעולם המעשי. ז"א שת"ח שלא מקיים את מה שהוא אומר-זה בגלל שהוא לא השכיל ליישר את שכלו ודרכו על פי התאוריה שהשיג. וכבר אומר זאת המדרש על "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים".

רק כשהת"ח הוא גם בעל תורה, וגם בעל מעשים, אז הוא שלם באמת.

ודבר זה נכון לא רק בהשפעה כלפי חוץ, אלא גם בהשפעת האדם על עצמו, כענין חכמתו מרובה ממעשיו וכו', ואכמ"ל.

אני לא כזאת חכמה ויודעת. למדתי קצת, ואני עדיין בתהליך (בלתי נגמר לדעתי). אלה נושאים מאוד מורכבים.

בוא נאמר שיותר קל לי לחיות את זה מאשר לנסח את זה

כלומר, אפשר להסביר אבל נדמה לי שכל הסבר יצא לא מספיק מדוייק ומובן, כך שאני מתלבטת אם בכלל יש טעם.

אני אכתוב, ויצא מה שיצא, ורק בגלל שזה לא יפה לזרוק מושגים בלי להסביר.

(ד"א, נראה לי נפתלי הדג ידע לדייק יותר ממני. אז אשמח לתיקונים אם אני טועה).

 

 

נתחיל בקשה. הפוסטמודרניזם הקשה הוא טוטלי. שולל מכל וכל אמת מכל סוג שהוא.

זו תפיסה ששוללת את ה'אני' של האדם ורואה את המציאות כחסרת כיוון וסתמית (משום שאין ישות או ערך מוחלטים שיכולים לכוון).

זו הסתכלות חיצונית שלא מתערבת באופן פעיל במציאות, רואה את הכל כחסר ערך. גישה שיוצרת חיץ בין האדם לתפיסתו - כלומר אידיאולוגיה.

בפועל, הגישה הזו מובילה לאחת משתי אפשרויות:

אדישות גמורה לכל היש (מעניין לקשר בין התפיסה הזו לתופעת הדיכאון [שההתאבדות היא השלב האחרון שלה] - אימוץ מלא שלה מוביל לאיבוד עניין מוחלט בעולם),

או ההתנהלות האבסורדית הנפוצה הנלחמת בשוללי הפוסטמודרניזם.

מכל מקום, זוהי תפיסה שבאופן מהותי בלתי אפשרית למימוש בחיים. כל מי שמנסה מגיע לסתירות ברמה כזו או אחרת.

(מבחינה נפשית היא גורמת ל"מחנק" של אין מוצא כשחושבים עליה ברצינות).

 

הפוסטמודרניזם הרך גם כן שולל אמיתות מוחלטות, כמו גם את האמירה המוחלטת הזו עצמה, אולם במקביל הוא מסוגל להביע עמדה ולצאת למאבקים. אמנם יש מושג של אמת, אבל הוא תמיד יחסי ומותנה.

הכיצד?

קיים פתרון לפרדוקס הזה, אבל הוא לא פועל במישור השכלי. כמו שהרב קלנר כותב, השכל הוא רק אחד מכוחות הנפש, ועל אף חשיבותו הרבה, לא ניתן למצוא פתרון באמצעותו לבד.

דרך החיים שמאפשרת לחיות עם הסתירה בשלווה מבלי להתכחש לה היא הענווה וחוסר ההתיימרות,

(מושג השתיקה אצל ר' נחמן גם כן מאוד שייך כאן), גם לא ההתיימרות להיות ענוותן.

איך חיים דבר כזה? לא פשוט, ללא צל של ספק, אבל אפשרי. בעיניי זו המשימה שלנו, בה"א הידיעה.

מדובר בכנות אדירה, בהקשבה עצמית והבנה עמוקה שבאמת אין באפשרותנו לאחוז באמת מוחלטת.

אני מאוד מסכימה עם הרעיון שמשה ציין, שהכלה, פלורליזם וסובלנות הן הרבה יותר מידות מאשר תפיסות.

מדובר פה בחיים. ב"להיות" במלוא מובן המילה, בכנות.

 

וכאן נכנסת האמונה.

בשכל לבדו לעולם לא תוכל להגיע לוודאות. זוהי תכונתו העצמית של השכל - ספקנות.

מהיכן מגיעה הוודאות לאדם (בכל תחום, עוד לפני אמונה בקב"ה)? מאמונה.

אמונה היא כל הכרה פנימית עמוקה שבתוכך היא מוחלטת. דבר שגם אם יוכיחו לך בשכל שהוא שגוי עדיין יישאר מבחינתך כאמת

(אאל"ט זוהי השלכת השכל של ר' נחמן, שכידוע לא זלזל בשכל, אלא הבדיל בין סוגים שונים שלו).

האמונה היא תוצר של הנשמה, המקום שמחבר אותך למוחלט והאינסופי. האמונה אינה שכל או רגש, היא הרבה מעליהם, כמו שמסביר הרב קוק. כשאתה אומר שא-להים אמת והתורה אמת לא מדובר בהשגה שכלית, אלא בהכרה פנימית.

זוהי שפה שונה לגמרי.

 

לפי הבנתי, תפיסתו של הרב קוק בנושא היא רדיקלית. אמנם הקב"ה הוא האמת המוחלטת, אבל בקרב האנושות היא לא קיימת. כל תפיסה היא יחסית וחלקית משום ש"אילו ידעתיו הייתיו" - בתור בני אנוש מוגבלים לא ניתן לדעת את ה' בשלמות.

קיימת התקדמות תמידית אל האמת, אבל להשיג אותה עצמה לא ניתן (העיקרון הזה תופס גם בהבנתנו את התורה - שלעולם אינה אמת מוחלטת. לכן ההבנה הזו צריכה להשתכלל תמיד).

הגישור על הפער שבין חוסר האובייקטיביות לשאיפה לאחוז באמת הוא האמונה, שהיא ענוותנית.

כמו שמגדיר הרב שג"ר, האמונה היא מחיקת הגבולות שבין האובייקט לסובייקט. המקום שבו הפנימיות האישית שלך מתלכדת עם האמת האובייקטיבית.

מדובר בתנועה נפשית מתמדת של התקדמות וענווה חסרת יומרות. אדם שכל רצונו הוא לדעת את האמת ייתקדם עוד ועוד, כאשר חוסר המוחלטות נוכח בתודעתו.

 

לכן אני מקשרת בין תפיסת הכלליות של הרב קוק (שתופסת את האמת המוחלטת כשאיפה בלתי ניתנת להשגה, אלא רק להתקרבות) לפוסטמודרניזם הרך, שחי בתנועה של קבלה עצמית והרחבת הכלים כל הזמן - כלומר שבירה בלתי פוסקת של ההבנות הישנות עבור הבנות גבוהות יותר ויותר.

 

 

(לא אתה עשית את האאוטינג. זה גם לא נורא בכלל, רק עדיף לא לקרוא לי ככה כאן).

אני אאלץ לעכל את הדברים קצת.

אם יש לך שאלות והשגות אתה מוזמן לכתוב.

אצל הרב זצ"ל, רק לשם הדיוק.

 

הכלליות והפרטיות היא נושא קצת אחר.

 

תפיסת ההשתלמות של הרבה, היא מורכבת(אפשר לעיין בהקדמות של הרב בנזיר לאורות הקודש) אבל בנויה לא רק מהתקדמות

אלא התקדמות במורכבת מקדימה וקדם.

(ולא הבנתי את הסוף)

שלענ"ד מקבילות לאלה של תפיסת הכלליות.

אכן לא פירטתי מספיק את כל התפיסה, רק את הנקודות שהיו לי רלוונטיות כאן.

 

לאחר מכן תיארתי את שיטת ההתמודדות של הפוסטמודרניזם הרך עם הסתירות שבו, שהיא מקבילה להשתלמות.

אלא שאין להשיג את כולה, אלא רק השגות ממנה.

אבל, בשיטתה של האמת המוחלטת אפשר להדבק בהחלט.

לא ניתן לדעת את ה' בשלמות ביחס אליו, ניתן לדעת את ה' בשלמות ביחס אלינו.

וכמובן שלשם כך נדרשת גם אחדות בין כל החלקים, כי רק אז התפיסה נעשית מופשטת באמת וידיעת ה' היא אמיתית.

אבל אני חושבת שאתה צודק. תודה על הדיוק.

אני77 טוען שהאמיתות שאנחנו משיגים יכולות להיות אובייקטיביות עוד לפני התחושה שלנו כלפיהן, אבל חלקיות (השאלה היא האם החלקיות גורעת מהאובייקטיביות. הסתבכתי).

הבאה מהכרת גאות ה', הביטול שלנו כלפי האמת האובייקטיבית, תהא אשר תהא, ואחרי כן קבלתה.

שתהא יראתך קודמת לחכמתך.

עליך לבטל את גישתך הסובייקטיבית בפני גודל האמת האיתנה במרומים.

הפוסטמודרניזם טוען שהאדם לא יכול לדעת הכל. מכיון שהוא לא יכול לדעת הכל, קשה לו להסיק מסקנות. כיון שהוא לא יודע את כל הפרטים הדרושים לזה.

 

וכן, אני מסכים עם ההבחנה בין פוסטמודרניזם רך וקשה ואנסה להגדיר אותו על פי עניות דעתי בצורה בהירה.

 

דבר ראשון, אעמוד על שורש ההבדל. הפוסטמודרניזם הקשה יונק את כוחו מיאוש ופירוד, הרך לעומתו יונק את כוחו מאמונה ואחדות. שורש ההבדל נמצא בקשר שבין השכל לרצון.

הא כיצד?

כאשר האדם מכיר בכך שכל אוסף הידיעות שלו, וכן כח הסקת המסקנות שלו הוא מוגבל, הוא יכול לנצל את זה מתוך רשע, או לחילופין לטעות בזה מתוך בלבול ולשלול כל מסקנה שכלית או מוסרית, לנתק את הקשר המאחד אותו משאר בני האדם, כח המלכות והמשפט, שהרי בהעדר אמת אובייקטיבית ורצון אחד, כל אחד יעשה כשגעונותיו, וחסל סדר.

דרך זו היא דרך יאוש, הוא לא מכיר בכך שיש לרצון כח ליצור סדר בעולם, סדר אמיתי, שכלי, כמו כל סדר שכלי איתן. הוא לא מאמין שישנה אמת אובייקטיבית שאנו מחויבים לה, ולכן הוא מפרד את הכוחות ונותן לרצון ולשכל לשבר כל דבר מתוקן.

 

לעומת זאת, הוא יכול להשתמש בכח הזה הפוך, ע"י הוספת אמונה לכל המערך הזה. כשאדם צדיק וגבור נפגש עם ידיעות שונות משלו, ורואה שידיעותיו וכח הסקת המסקנות שלו הנם מוגבלים, הוא לא עוזב את שאיפתו לאמת אובייקטיבית עליונה, אלא להיפך, הוא נאחז ברצון הזה, ומודיע לכל העולם שעליהם להאחז בזה כדי להחזיר את הסדר לעולם (בבחינת הכופר בע"ז, כאילו מודה בכל התורה כולה), ומתוך כך למצוא אותה ולהקים את העולם מחדש, מתוך רצונם הטוב בסדר. הוא רואה בדעות השונות ברכה, אבל הוא יודע שלא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום, דוקא באחדות וניסיון לכונן מערכות מלכות ומשפט, כל הדעות יבואו ויתאגדו לכונן סדר, שיוצר איזון בין כל חלקי העולם.

יתר על כן, אדם זה לא יסתפק בגיבוש הדעות. שאיפתו לאמת מוחלטת, תביא אותו לבקש את אלוקים שמחזיק באותה אמת, דוקא מתוך ענותנותו וידיעתו כי שכלו שלו מוגבל. ולעולם ירצה שאלקים ילמד אותו עוד ועוד מתורתו. כמובן שמתוך הכרתו שאין בכוחו של הפרט להשיג את האמת ואת הקודש, גם בחיפוש אלקים, הוא יתכנס עם הציבור, ויחד יקראו בשם ה', וישיגו תורת אמת.

 

כלומר-ההבדל ביניהם הוא באמונה, שהיא-האמונה שישנה אמת אובייקטיבית, גם אם לא השגנו את כולה. האמונה היא היא שאיפת השלום. בקשת האמת המאחדת את כולם.

האמת האובייקטיבית נמצאת, כולה, אצל מי שהעמיד את כל המערכות-הוא ה' אלקים, ולכן אנו נעבוד אותו, וכדי שההופעה תהיה שלמה, נאחד את כולם, ואז האמת תתגלה עלינו בשלמותה, כשכל אחד יקח את חלקו.

 

אין ספק שהפוסט מודרניזם הרך הרבה יותר קרוב לזיכוך ותיקון מאשר הקשה. (אם כי יתכן שגם הוא צריך קצת תיקונים, שלא ירחיק את האדם מהאמת האוביקטיבית יותר מדי)

עד כאן פוסט מודרניזם.

 

במה שאני ראיתי, הרב שג"ר הדגיש הרבה את המבוכה של האדם הפוסטמודרניסט במצב שבו יש מחלוקת וריחוק מאלקים, ואת תחנוניו וחיפושו המתמיד של האדם אחרי אלקים שימלא את בקשתו לשלום אמת, לגילוי אהבה וחיבור מוחלט בין אלקים ואדם.

אשכרה.