המשמעות, תוכן החיים שלנו, היא התורה. "חיי עולם נטע בתוכנו". זו מציאות,

אלא שצריך להכיר בה. "חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום". ההכרה

הזאת דורשת עמל שכלי, והעמל השכלי הזה הוא לימוד תורה.

קשה לתת מענה נקודתי, שהרי עבודת המידות היא עבודה מקיפה, אבל חובה גדולה

לקבוע עתים ללימוד מוסר. מסילת ישרים, שמונה פרקים, פירוש הרמב"ם על אבות -

כפי שלבך חפץ, אבל בהתמדה וברצינות.

העיסוק בקטנות שבחיים הוא העומד ביסוד תיקון המידות - מעבר מצמצום לדעה רחבה,

מהפרט לכלל, מהטפל לעיקר. העולם החומרי הסואן מבלבל ומדמה בעינינו שהוא עיקר

המציאות, לכן נדרשת כנגדו שימת דגש מיוחדת על הקודש.

עצה נוספת: להרבות בחסד, שזה בדיוק עניינו - התרחבות מהפרט לכלל. בהתחלה זה עשוי

להיראות כפוי, אבל כעבור זמן תכונת החסד נקנית בנפש וחלה הזדהות עם המעשה. הזדמנויות

לעשות חסד יש לאין מספר.

ובכלל, הקפדה על קיום מצוות מרוממת את האדם (לאורך זמן) באותו האופן. רבנו הרב צבי

יהודה היה אומר שההבדל בין מעשה של קודש למעשה של חול, הוא שלמעשה של קודש יש

מקור. מצווה היא מעשה רוחני מאוד, אבל גם ממשי מאוד.

התפילה גם היא עבודה על הרגש ועל הרצון - כל התפילה מכוונת לרצות את הדברים הגדולים:

חכמה, גאולה, ירושלים, מקדש ומשיח. אומר הרב קוק ב'מוסר אביך' ש"התפילה היא בדיקה גדולה

לאדם אם הוא מטהר לבו כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו". (משהו כזה...).

"כל השם (-המודד) אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה".

זה כל מה שעלה לי, מקווה שהמעט הזה יהיה לתועלת.

הצלחה רבה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....