1. הפלאפון שיש לי, זה פלאפון נראה לי מקום המדינה. לא מיועד לשווווום דבר, אבל שווווום דבר! שיחות נכנסות ויוצאות בלבד!
2. עוד משהו. לפעמים אבא שלי נותן לי להיות בפלאפון שלו (אבל רק לפעמים). אני קצת מתכתבת עם חברות ושואלת שאלות, אבל זה עדיין לא עוזר לי. כי הקבוצות הכיתתיות וכל אלא, לא רוצים לצרף פלאפונים של הורים. לא אישי נגדי, זה ברור. וגם הוא נותן לי רק כשהוא נמצא בבית, לא משתמש בפלאפון וכשיש לי את הסיבה הכי מוצדקת שבעולם. (וכל זה רק אם הוא רגועה ובמצב רוח טוב...).
לפי דעתי, אני לא התמכר ולא יהיה שעות בפלאפון וכאלה. אני יודעת שזה לא ישתלט עלי, אני תמיד יודעת להציב לעצמי גבולות. אני יודעת לשמור על עצמי ולהיות אחראית. אני רוצה פשוט להשתמש בו לדברים שאני צריכה באמת. ואני גם בטוחה בזה בגלל כל מה שקורה לי עכשיו. אני כל כך רוצה סמארטפון, שמוכנה לעמוד בכל תנאי, העיקר שיהיה. (ויש לי גם ילדה בכיתה, שההורים שלה קנו לה סמארטפון, הוא נמצא אצלם, ונותנים לה אותו שעה ביום וכשהיא יוצאת מהבית. זה היה מין הסכם שלהם)- (הלוואי שהיה לי לפחות את זה...)
3. אין שום בעיה אם הכסף. הבעיה היא עצם החזקת הסמארטפון.
ועוד משהו. לי ולהורים שלי יש קשר מצוין, הכל טוב. הם הורים טובים, נותנים לי כל מה שאני צריכה, לוקחים אותי למקומות שאני רוצה. טסים איתי, קונים לי, משלים לי, נוסעים איתי לטיולים, משקיעים בימי הולדת, בקיצור הכלללללל. הורים חלומיים ומושלמים.
זאת בעצם הבעיה היחידה. זהו הנושא שגורם לנו להתווכח, לכעוס ולהתעצבן. תמיד מתחיל ברגוע, עד שהופך לסוער ונגמר בזה שאני חוזרת לחדרי בוכה...
ואז אני שומעת אותם מדברים ביניהם חסרי אונים, ואחרי דקות ספורות אבא שלי נכנס לחדר ומנסה להסביר לי ברוגע שוב, אבל אז אני כבר עצבנית ולא רוצה לדבר ולהקשיב. ובזה זה ניגמר.
בפעם האחרונה שזה קרה, נרשמתי לכאן ופתחתי את השרשור הזה. זהו.
תודה לכם שאתם מקשיבים ועונים לי. זה מעודד אותי מאוד. תודה.
