לשנות מבט:

לחשוב, עד עכשיו הוא אוהב אותי "רק" כי אני אשתו. אח"כ - גם כי אני אמא של הבת..  חוץ מזה, כשיש "פרוייקט משותף" כזה, זה דבר מקרב מאד. מגדלים ביחד, דואגים ביחד, חושבים ביחד.  אדרבה, זה "דלק" חדש לַקשר - מעבר לדלק הראשוני.

אם תסתכלי כך, אז לא תעסקי בקנאה מאהבה שלו לילדה (בעז"ה), כי אתם תאהבו אותה ביחד. עוד "ביחד".

וזה גם גוון אחר של יחס - אלייך ואל ילדה.

וזה כמובן, חלק אינטגרלי ומרכזי מהנישואין.

במקום הזה , שפוחד להיות נטוש . לא מתוך הרגשה ש: "אני לא בסדר" , אלא מה מביא אותי לחשוב שאם יבוא ילד -אני לא אהיה נאהבת יותר , ואני אקנא.

אם זה קשה מדי , או מפחיד או כואב -אז סליחה 

באופן כללי ילדים לא מחזקים או מפוררים קשר . אם כבר , אז מחזקים , כי האהבה מתגברת. יש אותו ויש אותך ,ויש את הפרי של האהבה הזו . פעם מישהי אמרה לי שכל פעם שהיא מחבקת את הילדה שלה ומנשקת אותה , היא מרגישה שזה אבק נישוק וחיבוק לבעלה . הילדה דומה לו . כלומר יש משהו ממנו -אצל הילדה המשותפת שלהם . 

והיא לא תהיה אישה קטנה היא תהיה תינוק עם חיתול ומוצץ, ואולי בכלל יהיה לך בן אבל זה לא משנה

אני חושבת שאם זוגיות טובה אז בטוח זה לא אמור לקרות 

אפשר בהומור, לרדת על עצמך... תבחרי זמן ששניכם באווירה טובה, שהוא קשוב אליך ותעלי את זה.

ישנה תופעה מוכרת שגברים לאחר לידה חשים שהתינוק "גנב" את האישה - היא משקיעה רק בו זמן וכוחות. תמיד אומרים למצוא זמן לחזק את הקשר עם הגבר לאחר לידה. אז למה שלא יהיה מצב הפוך- שהאישה חשה נטושה?!

כמובן, הכל בפרופורציות ולא בהגזמה. אבל שיתוף של הבעל בחששות יכול לפרק אותם.

ואם אתם צעירים תבלו עוד קצת ביחד....

ילדים אכן לוקחים הרבה מן הזוגיות ומשנים את הסדר הקיים (גם בהמון מובנים חיוביים וטובים ) , תחכי קצת והרצון יגיע...

הוא יכול להישאר בכיתה א' עד הבר מצווה...

להיפך - צריך להתמודד עם החששות.

לפעמים החששות נובעים ממקום עמוק שיש לברר ולפעמים אין להם בסיס.

זו לא סיבה להתמהמה עם ללדת ילדים.

זו תשובה ל"מותר" להנות מתקופת הנישואים והזוגיות לבד. מה גם שבמקרה הזה הם נשואים כבר שנה וחצי ב"ה. לא תגידי כמה חודשים ספורים.

ב. כתבת לה שנשמע שהיא עוד לא מוכנה לילדים - הפותחת מתנסחת בבגרות ובאחריות. מעבר לבגרות פיזית ונפשית בסיסיות, לעולם אי אפשר להיות מוכנים למציאות שילדים משנים את המאזן בבית, כשלא מתמודדים בפועל עם השינוי.

גם אם לא מדובר בחרדות, אחרי נישואין וזוגיות, גידול ילדים זו עבודה על המידות. ושוב, לא ניתן לעשות אותה באופן תאורטי.

ובמצוקות נפשיות וגם בתכנון המשפחה כך שלקבל היתר זה דבר פשוט.

ב. זה נכון שלעולם אי אפשר באמת להתכונן להלם הרגשי והפיזי שבהבאת ילד לעולם אולם דווקא בין השורות ניכר מהודעת הפתיחה שאין עוד מוכנות בסיסית להביא ילד לתוך הקשר, זה שלב שלא עובר חלק אצל כולם יש כאלה שצריכים את הזמן ואת ביסוס הזוגיות לפני.

כל החיים שלי רציתי ילדים , ונולדה לי בחסדי השם (אין מילה אחרת לתאר את זה ) ילדה אחת . הייתי בגיל שבו נשים אחרות הן כבר סבתות. מה שאנשים לא מבינים , זה -שהמתנה הזו הריון וילדים , היא זמנית מאד , מוגבלת מאד , ולפעמים היא לא ניתנת בכלל. 

ההלם הרגשי והפיזי שאת (פרח בר) מדברת עליו, נובע מכך שהחיים המודרנים מנתקים אותנו מעצמנו -ילד הוא שינוי , אבל הוא לא הלם . 

בהסתכלות ארוכת טווח , ברמה הגשמית , ילדים זה מה שנשאר אחרינו . לאור האמור לעיל , הפותחת -את צריכה להביא את עצמך למקום שבו את משתוקקת לילדים , או פתוחה לזה . אבל "להיות כמו כולם" זו לא סיבה טובה. 

וכל הכבוד על האומץ לדבר על זה.

אני מאמינה שעולם כמנהגו נוהג - כל אחד ימצא את מקומו בתוך התא המשפחתי המשתנה.

התגובות שקיבלת כאן מחממות את הלב ולא נותר לי אלא לחזק אותן ואותך

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....