כבר חצי שנה לא בכיתי טוב.
רק בלב. וגם אם בחוץ זה היה סתם יבבה.
חבל שאין כפתור שלוחצים עליו ובוכים.
זה לא יוצא, וזה מאבק מתיש להוציא אותו, וזה סיוט לחיות איתו בפנים.
זה כאילו משהו שחור עוטף את הלב.
והעיניים יבשות כאילו ריססו אותן במייבש כביסה.
סתם, באמת. מדבר בעיניים.
והלב בוכה כל היום. בגלל הכל. ושום דמעה לא מוכנה לצאת החוצה.
אני יודעת מה אני צריכה.
חיבוק ממישהי שאוהבת אותי. אבל באמת חיבוק.
כמו אז. כשאמרתי לזאתי שאני ממש רוצה לבכות, ואז היא שמה עלי יד ושאלה אותי למה. אז כמעט כמעט בכיתי, אבל אז חברה קראה לה.
או כמו הפעם, שניגנתי שירים שנכתבו ממש עלי. ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה, אז רק ניגנתי אקורדים. ורגע לפני שהכל יצא נכנסה חברה לחדר, וביקשה עזרה במתמטיקה. היא היתה עליזה מדי בשביל אותו רגע יקר.
וזהו. לא חזר. ואני מוכרחה לבכות, אחרת אני אשתגע סופית.
שמישהו יכאיב לי בבקשה
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר