ואני כבר אטומה,
לא אכפת לי,
לא עוקבת,
לא מתעניינת,
רק פוחדת.
פעם הייתי מתעצבנת,
מקללת,
כועסת,
רוגזת.
אך התרגלתי,
זו כבר מין שגרת חיים.
כבר פחות מעניין אותי מה הפעם.
כבר הפך להרגל.
כבר לא מזיז אצלי שריר.
רק אומרת "ה' ישמור"
וזהו.
ואולי גם אפילו "ה' יעזור."
עומדת כאילו מהצד,
במקום מרוחק,
לא מבינה מה קורה פה,
על מה,
ולמה.
לא אכפת לי מי הפעם.
כבר לא שואלת אם בכלל,
שואלת מי הבא.
כבר לא מתוסכלת,
אלא עסוקה בעצמי,
בצרכיי האישיים,
נזכרת במצב רק כשמבמטלים משהו כיף,
או צועקים על עוד פיגוע,
או בתפילה,
במילים הקדושות...
רק אז פתאום אני כאילו מתנערת,
נזכרת,
ושוב שוקעת......
שוכחת.......
עם ישראל- אני אוהבת אתכם.
רק-- סליחה שכבר לא אכפת לי,
סליחה שהתרגלתי,
סליחה שהפכתי לאדישה כ"כ...
סליחה...
עד מתי????????
כבר לא שמים לב לפצועים הקלים, כי יש פצועים ממש קשה
