היא חיכתה לי עשר דקות בגשם עד שאגיע ואפתח את אולם המתנ"ס שבו תתקיים הישיבה.
בירכתי אותה לשלום במבוכה על שחיכתה לי בגשם בגלל שאיחרתי ומיהרתי לפתוח את האולם, כאילו ששתי שניות לכאן או לשם ישנו משהו במצבה הסחוט מים, טוב, אולי הם יקלו מעט על תחושת האשמה שהתעוררה בי, איחרתי כי בכלל שכחתי מהפגישה שקבעתי וגם כשנזכרתי בה לא מיהרתי להתארגן במחשבה שבכל מקרה אף פעם לא מגיעים בדיוק בזמן, כנראה שאצלה הכלל הזה לא תקף.
ניכנסנו שנינו לאולם, פתחתי את החימום והצעתי לה לתלות את המעיל והכובע צמר שלה מול אחד מהמפזרי חום שהיו שם.
אחרי כמה דקות שאר החבר'ה שהכלל של האיחור כן תקף אצלם הגיעו כששתינו ישבנו על כוס שתייה חמה והחדר היה חם ונעים.
אחרי כמה דקות של בלגן, קריאות התלהבות של פגישה מחודשת אחרי כמה שעות(בנות, זה פשוט קטע), דיבורים על כל מיני נושאים משעממים כמו פוליטיקה וכדורגל, תחרות על הווים הכי טובים לתליית המעילים והכנת משקאות חמים לכל הקבוצה, כולם התמקמו בנחת מסביב לשולחן והתחלנו את הישיבת צוות.
נכון שהייתי קומונרית כמה חודשים בודדים בסניף ולא ממש ילידת המקום, אבל בהחלט, התאהבתי בהם.





