בימים אלה התפרסם כרוז עליו גם אני חתום, על דבר האיסור לעלות להר הבית.
נכון שחתמתי על כרוז זה, ואינני חוזר מחתימתי ובמאמר שהתפרסם בקיץ האחרון כבר פירטתי את הנימוקים ההלכתיים לאי עליה להר הבית – אלאשעיתוי פרסום הכרוז המדובר, דווקא בימים טרופים אלה, עלול להתפרש בצורה לא נכונה.
אשר על כן עלי להבהיר:
הצהרה שעם ישראל מוותר על שליטה בהר הבית – זה גופא עלול להביא למצב של 'פיקוח נפש' קרי, שפיכות דמים, כפי שעולה משיחות הרבי מליובאוויטש, המעותקות בשולי הודעה זו.
מה גם, ששונאי ישראל ימ"ש מקרב המוסלמים, תמיד ימצאו את התירוץ המזדמן ל'ג'יהאד' על יהודים (וכפי שמתברר, גם על לא יהודים ומדינות העולם שאינם מאמינים בדתם – דת האיסלם).
בציפיה לגאולה שלימה,
ולקירוב היעוד
"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים"
בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו,
הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין
* * *
דעת הרבי מליובאוויטש (העתקה מחוברת 'התקשרות');
הדין הברור בשולחן-ערוך (הלכות שבת סימן שכט) לפיו אין למסור שטחים לגוי – תקף בבורו-פארק, קיו-גארדנס, ווליאמסבורג, קראון-הייטס או בני-ברק – בכל מקום זה אותו דין (מוצאי שבת פרשת ראה תשל"ח).
מסירת השטחים הנמצאים ליד תעלת סואץ תקשה (והרבה יותר מכך) על הגנת היהודים המתגוררים בכפר חב"ד, בני-ברק, מאה שערים, חדרה ועין-חרוד ובכל מקום בו מצויים יהודים! (כ"ף מנחם-אב תשל"ו).
"על-ידי מסירת ימית מתקרבים הערבים עוד 10 קילומטרים לתל אביב לבני-ברק ולכפר חב"ד" – התבטא הרבי בחול המועד פסח תשמ"ב בפני הרב יאלעס זצ"ל ('בצל החכמה' עמ' 168).
שנתיים לפני כן, במוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי תשל"ט, אומר הרבי אותם דברים:
מסרו עוד שטחים שיקרבו את מצרים לירושלים, בני-ברק, כפר חב"ד ותל אביב במאות קילומטרים.
כנגד אותה גישה קבע הרבי בנחרצות במוצאי שבת פרשת ויצא תשל"ח:
כאשר יעמדו נציגי ישראל בתוקף ויאמרו שאי-אפשר למסור אף שעל מיהודה ושומרון, כי על-ידי-זה מעמידים בסכנה יהודים שנמצאים בירושלים, בני-ברק, חדרה, חיפה, תל אביב וכפר חב"ד ובכל ארץ-ישראל – ממילא יהיו ארצות הברית וברית המועצות מאוד מרוצים…
בי"ט כסלו תשל"ט דיבר הרבי על הצורך ביישוב מיידי של כל השטחים בבת אחת – והסביר שיש עשרות אלפי יהודים החיים בארץ-ישראל, המוכנים ורוצים להתיישב בכל השטחים "אלא שהעומדים בראש מעכבים אותם.. לצאת מתל אביב, מבני-ברק, ולהתיישב".
אפילו בנוגע להתיישבות בירושלים העתיקה – הסביר הרבי במוצאי שבת פרשת בראשית תשל"ט – כל אחד מבין, שאם לא מיישבים את ירושלים העתיקה – הרי שאז לא ניתן לטעון לבעלות בתל-אביב כפר חב"ד ובני-ברק. כלומר, למרות שבדיבור אומרים שרוצים להחזיק בירושלים העתיקה (ומסרבים למוסרה לצד שכנגד), אך למעשה לא מניחים להתיישב בה – הרי נוכחים כל אומות העולם ש"אתי מעשה ומבטל דיבור"!
הסבורים שלאור ההלכה צריכים להישמע לטענות הערבים ולמסור להם את כל השטחים אותם הם דורשים (בגולן, יהודה ושומרון וכיוצא בזה) – פוסקים את אותו דין גם על הר-הבית, ירושלים העתיקה, ירושלים החדשה, בני-ברק, כפר חב"ד קרית צאנז וכל חלקי ארץ-ישראל – כך התבטא הרבי בשיחת מוצאי ל"ג בעומר תש"מ.
ובדומה לכך בשבת פרשת בא תשמ"א:
ואם סוברים אותם יהודים שצריכים למסור להם את כל מה שהם תובעים – יש, אפוא, למסור את רמת הגולן, יהודה ושומרון, ירושלים העתיקה, תל אביב, חדרה, בני-ברק וכפר חב"ד!….
"אם זה עניין של פיקוח-נפש, הרי יש להחזיר גם את ירושלים החדשה ירושלים העתיקה, בני-ברק וכפר חב"ד – הכול כדי לא 'להתגרות' בגוי" – אמר הרבי במוצאי שבת פרשת חיי שרה תשל"ט.
נ.ב. נימוקים תורניים לבעיות ההלכתיות החמורות שבעליה להר הבית, פירטתי, כאמור, במאמר שכתבתי בקיץ האחרון (בתקופת ימי בין המצרים),
והנני להעתיקו:
על השידוך של בתו של געצל עם בן הפריץ
ב-לא פחות מ-שבע בנות שכבר הגיעו מזמן לפרקן התברך געצל העגלון. ולגעצל שלנו אין פרוטה לפורטה כדי להשיאן. והנה, מופיע בפתח בקתתו המטה ליפול של געצל שדכן העיירה ומציע לבתו הבכירה הצעת נכבדות – הצעה חשובה ועשירה; לא פחות ולא יותר; את הבן של…הפריץ.
"הפריץ הרי שייגעץ הוא" הזדעק געצל, "אינו יהודי!". "זו באמת בעיה" מגיב השדכן דנן, "אבל מצד שני, 'החתונה' הזו עם בן הפריץ תפטור אותך מעול הנדוניה, כמו משאר הוצאות חתונה, "הכל, 'און דה האוס' – על חשבון הפריץ".
"לא בא בחשבון" נענה געצל, "בת ישראל לגוי? – לא יקום ולא יהיה!".
"אבל תראה" שוב מדבר השדכן על ליבו של געצל, "שמא יהיה מוכן בן הפריץ בכלל להתגייר?..".
געציל; "לא, לא רוצה, אני מעוניין רק בבן למשפחה מיוחסת מזרע ישראל". "אבל תראה", שוב מנסה השדכן את כוחו, אולי הפריץ יסכים לממן את נישואי שאר בנותיך, מה רע בכך?". געציל נושם עמוקות, ולאחר התייעצות קדתחנית עם זוגתו 'העגלונית', וכמובן בהתחשב במצב הסוציולוגי הדחוק – הוא מתרכך ומביע בהכנעה את הסכמתו המאולצת, מכורח הנסיבות, לנישואי בתו – בת ישראל עם בן הפריץ.
"עתה אך מה שנותר" מסכם השדכן את הדיון – " לשאול את הפריץ אם הוא מוכן בכלל לשידוך"…
* * * * *
ימי בין המצרים, הם ימים שהנפש היהודית מתחברת עם חורבן בית אלוקינו – בית המקדש.
שלומי אמוני ישראל הוגים בימים אלה בעיון ב'הלכות בית הבחירה' , וזאת, כדי לקיים את הנאמר: כל העוסק בתורת בית המקדש כאילו עוסק בבניינו. שהרי כך אמר הקב"ה ליחזקאל הנביא בנוגע ללימוד ענייני בית המקדש בתורה: "גדול קרייתה בתורה – כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה – אני מעלה כאילו הם עוסקים בבניין הבית".
ויש כאלה שבנוסף לזה, או שמא במקום זה, מתמקדים בלהט בכל הקשור לעליה פיזית והפגנת נוכחות בהר הבית, ועושים זאת אף במסירות נפש , עיין-ערך הניסיון לרצח של יהודה גליק נ"י. ויש אף עוסקים מעיינים בשיא הרצינות ובאופרטיביות בכל הקשור לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות כבר עתה, והדברים ידועים ומפורסמים.
מה מונע אליבא דשיטתם של 'העולים בהר' את יישום התכניות של בנין בית המקדש? כמובן, המדיניות הרופסת של ממשלת ישראל הנכנעת לטרור הערבי.
אך תשדר הממשלה זקיפות קומה, וכתוצאה – שונאי ישראל יתחילו להלך על גחונם, או אז נזכה ש…בת העגלון תוכל להינשא לבנו העשיר של 'הפריץ'.
אלא שכאן נותרה בעיה קטנה: לא שאלו את 'הפריץ' האם הוא בכלל מסכים לשידוך…
* * * * *
מרוב עצים לעיתים לא רואים את היער, ואי לכך הבה, ולטובת הנבוכים והמבולבלים, נעשה סדר בדברים;
כדי לבנות את בית המקדש, עוד לפני שהסתדרנו עם הממשלה ועם הערבים (ולא נקפח את שמאלננו) – צריך להיות המצב כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים, וזה לשונו : "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה מקדש במקומו". מסדר דבריו של הרמב"ם (שגם הסדר בדבריו הוא מדוייק ואליבא דהלכתא), מוכח שקודם תחזור מלכות דוד, מלכות משיח, ורק לאחר מכן ייבנה בית המקדש.
בינתיים, ולאחר בקשת מחילה מבעלי הרעיון של 'מדינת ישראל – יסוד כסא ה' בעולם', אין לנו עדיין מלכות דוד, בינתיים נותרנו בקושי עם מלכות ביבי וריבלין .
זאת אומרת, שה'פריץ', ובמקרה שלנו, הינו, להבדיל אא"ה, מלך מלכי המלכים, ומה לעשות, הוא ית', חרף השתדלויותיו של 'השדכן' – עדיין לא נתן הסכמתו ל'שידוך'.
וכל כך למה? כי הוא ית' רוצה שקודם יתקיים "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין". ולהלן העובדות; קודב"ה הוא בורא העולם ומנכ"לו, כולל שהוא ואין בלתו קובע את סדר הגאולה, וגילה דברו על ידי עבדיו הנביאים, ובמקרה זה, זהו רבנו הרמב"ם שמשרטט לנו את הסדר הכרונולוגי של הגאולה, ובפרט, לא ידוע לנו מי מ'הראשונים' שחולק עליו בזה.
יתירה מזו; גם מיקום המזבח המדויק אינו ידוע לנו, ולמיטב ידיעתי לא ידוע אפילו ל'נאמני הר הבית'. ושוב, וגם בזה, זקוקים אנו לשירותיו של 'בעל הבית' – לקודב"ה, ורק הוא יתברך הוא זה, בשעה שנזכה, ישלח את הנביא שיראה לנו היכן מקומו המדוייק של מזבח החיצון שבעזרה, עליו אנו אמורים, ותפילתנו שזה יהיה בקרוב ממש, להקריב קרבנות.
(להבדיל מקורבן פסח שלא חייב להיות מוקרב דווקא במיקום המדוייק).
* * * * *
ועוד בעיה 'קטנה' שנשארה;
בית המקדש, אינו 'הבית הלאומי' גרידא, הוא איננו משהו ערטילאי בלבד שמכונה 'נשמת האומה', 'מרכז עולמי אמוני לכל הדתות', או כל כינוי רווח אחר. בית המקדש הוא המקום שבתוכו מצוי קודש הקדשים ושם צמצם הקב"ה אלוקותו "בין שני בדי הארון", ומכאן נובעת תשוקת הנשמה ה'חלק אלוקה ממעל' שקיים אצל על יהודי, להתחבר עם ההתגלות האלוקית שתהיה שם.
גם אם יתכנסו כל חברות הבניה ממזרח וממערב וייבנו בית מקדש, שאפילו בנין הורדוס שעליו נאמר "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו" – יהיה קטן עליו, עדיין; כל זמן שלבנין הזה לא תהיה 'נשמה', ההתגלות האלוקית, הרי שהעיקר חסר מן הספר.
הכיצד גורמים, שבתוככי בית המקדש הבנוי מאבנים ועפר, בתוך הגשמיות הזו – תשרה שכינה, ואיך נזכה שוב לקבלת מענות ותשובות ברורות מאורים ותומים?
* * * * *
ובכן, לזה יש מרשם ברור לכל מי שפתח מימיו את סידור התפילה, וכך מודפס שם שחור על גבי לבן: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' ואין אנו יכולים לעמוד ולהתפלל בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". הווי אומר, שהסיבה לכל זה היא אחת: לא מפני ממשלתנו, לא מפני משטרע-תנו ובג"צנו, אלא מעבר לכל – "מפני חטאינו". של מי? של יענק'ל ושמר'ל, של אהוד ואוהד, של נתן ומתן.
לישנא אחרינא, כאשר עקב ה"עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" – חרבה ירושלים הפרטית האינדיבידואלית שבנפשו של כל אחד. כשבית המקדש האישי הוא בשיממונו – זהו השורש לכל הצרות. "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו".
רק כאשר בית המקדש הפנימי יתחיל לפעול כדבעי – זה מה שיביא ברחמי שמים לבנין בית המקדש הגשמי הפיזי כפשוטו, ובאופן שיתקיים בתוכו העיקר – גילוי שכינה, מקום דירה ושיכון קבע המכיל את השי"ת.
ועתה לשיפוטנו-שיפוטכם; אם מספר לי, ואינני כותב מהדמיון, אחד מראשי העולים כיום להר הבית, ושלא תהיה טעות; מדובר בחובש כיפה, לבוש ציצית ומגודל זקנקן וכו' וכו', ומעיד על עצמו שהוא לא נמנע מלהיכנס אפילו לאזור 'מסגד עומר' שבהר הבית, היינו למקום קודש הקדשים לדעת הרדב"ז; האם תופעה כזו היא בבחינת אנטי ל-"ומפני חטאינו" או שמא רח"ל ההיפך מזה?
נכון, שהנ"ל מנמק את הנהגתו המחרידה שבכך הוא מקיים, לא פחות, את מצות כיבוש ארץ ישראל – "וירשתם אותה" כדעת הרמב"ן וכו', ברם, ירחם ה', כאשר, זוטר נוטל סמכות הלכתית, ומכניס ראשו בין קמאי הררי ענק – ראשונים כמלאכים וענקי האחרונים, החלטה השמורה אך לגדולי הדורות.
ועוד; אף אלה, המעידים על עצמם שהם עולים ומהלכים בשטח הר הבית אך במקומות המותרים, ןבקדושה ובטהרה, הרי עינינו רואות ולא זר בתמונות המתפרסמות, הכיצד אלה, כחלק מהתעמולה למען נוכחות יהודית בהר הבית מביאים עמם לסיורים בהר הבית – כל מיני פוליטיקאים, שכלל וכלל לא חשודים שטבלו באותו יום במקוה, ואף בערב יום הכיפורים נדמה שלא טבלו, אם אי פעם בכלל.
מצינו במשנה שיום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת- במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ומפרשת הגמרא שחכמים הם אלה שפסקו כך; היות והכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו, וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.
וידועה הקושיא על כך – מה ראו חז"ל לדחות מצות עשה דאורייתא, ובפרט מצות שופר שהיא מצווה רמה ונישאה מאד משום גזירה בעלמא, ובפרט עכשיו, שאין מצוי שתהיה רשות הרבים מהתורה, כך שכל הגזירה היא בסה"כ "שמא יעבירנו", וגם, מחשש שלא יבוא אלא לאיסור דרבנן?
ובנדון דידן – קל וחומר בן בנו של קל וחומר; הרי עינינו רואות, שכתוצאה מהטרנד 'הלאומי' של עליה להר הבית – עולים רבים למקומות בהר הבית שגם לשיטתם של 'נאמני הר הבית' אסור להיכנס לשם. ועוד עושים זאת ללא הקדמת טבילה, ורבים מהם גם אם טובלים, לא בקיאים בהלכות חציצה בטבילה, כי לא למדו סימן ק"ץ בשולחן ערוך יורה דעה. שומו שמיים, על המכשולות העולות מכך.
האם ל'כך התכוון המשורר', שרק על ידי תיקון "המפני חטאינו גלינו מארצנו" נזכה להתפלל "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו"? במילים אחרות: האם את שריפת החורבן נכבה על ידי שפיכת מים על האש, או שמא וחלילה על ידי שפיכת דלק?
אין הכי נמי; כאשר ההסתכלות הרעיונית על הגלות והחורבן מוצאה באידיאולוגיה הקלאסית של הציונות כי החורבן השתלט עלינו עקב חולשה פיזית של העם היהודי –אם זה כך, הרי נכונה ההנחה שדבר שלא הולך בכוח – ילך ביותר כוח, אבל אם צמודים אנו למה שקיבלנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומגדולי ישראל בכל הדורות, כי התנאי לגאולה הוא קודם לכל – תשובה ומעשים טובים, הרי שבתקופת שלושת השבועות נקיים ונתקן את ה"ציון היא דורש אין לה", נבטא את כיסופינו לבנין הבית – על ידי לימוד הלכות בית הבחירה, וכתשובה ל'שנאת חינם' – הוספה במצות הצדקה.
וכל זאת, מתוך התבוננות האיך מקיימים את העולה מראשי תיבותיו של חודש תמו"ז:
ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים.
הדא הוא דכתיב; "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
