אני חושבת ששנה שעברה, (וגם השנה) אז כאילו מאוד "התבגרתי". ונעשיתי הרבה הרבה פחות תמימה.

ובהתחלה זה גועל נפש של-מה? למה אנשים ככ מגעילים? כאילו, אם אנשים ככ אדירים שאני מעריכה עושים כאלה שטויות, אז מה, אני אהיה צדיקה וטהורה? וואלה לא. אז איך חיים בעולם כזה מגעיל?

 

אבל כל דבר כזה, זה גם כוח אדיר. באמת. כי אנחנו גדלים ונהיים לנו כוחות מטורפים ממש. לטוב ולרע.

 

יש לי מחשבה/אמירה כזאת, ש-ואלה בגן, אז הבעיות שלי היו הרבה יותר קטנות! אז למה לא להישאר בגן לנצח?

כי בגן לא יכלתי לפתור את הבעיות שלי. או לפחות לא לפתור אותן לבד. אז מעדיפה אותי עכשיו עם הבעיות של עכשיו

*אני לא יודעת רק שואלת*

לפעמים נוצרים עיוותים, והם הרע המוכר לנו.
אנחנו באים לתקן את הרע שבעולם מתוך נקודת ההנחה שבבסיס הוא טוב.

כדי לחיות את זה צריך לעבוד המון. זה לא פשוט בכלל.

היא שאלה את השאלה הזאת.

נראה לי.

אני מניח..

מצד שני אני לא רוצה להיות חשדניסט.
יש משהו טוב בגישה תמימה, ככה אפשר לראות בכל דבר את הטוב.
אבל אפשר ככה לקבל את הרע בהפתעה... וזה עלול לכאוב. מאד.
כבר כואב קצת.
לא רוצה לקחת סיכון ולא רוצה לאבד את היופי בחיים.

פשוט מפני שהוא באמת לא כזה