בס"ד
כדור חימר קריר התגלגל לי בין הידיים דקות ארוכות לפני שהרמתי אליה את מבטי
"על מה את חושבת?" שאלתי, כשקולי עוד צרוד מעט מהשתיקה הארוכה.
בתגובה, קיבלתי הרמת גבה מרומזת.
'אופייני למטפלים', חשבתי, לא מסירה ממנה את המבט לשנייה 'רק להם מותר לשאול שאלות' .
להפתעתי היא דווקא ענתה "על העבודה שלך, נדמה שתמיד את מאוכזבת ממה שאת עושה..כאילו שום יצירה לעולם לא תגיע לרמת הדמיון" חייכתי חיוך קטן, מעודדת, היא המשיכה "לכן על כל היצירות שלך נגזר אובדן בשלב מסויים, כי הן לא מושלמות.
הכדור הזה למשל,אני בטוחה שעד סוף הפגישה שלנו הוא ימעך עוד לפחות שלוש פעמים" הבטתי בה מרותקת לשניות אחדות.
כשהצלחתי לבסוף לנתק את מבטי ממנה גיליתי את הכדור מעוך בכף ידי הקמוצה מרוגזת ספרתי לעצמי פסילה ראשונה
