שישמע בכנות מה הסיפור ומה שלומה, ממנה וממה שאבא שלך יספר עליה

והרופא יגיד לה- גברת, אני הדוקטור מחייב אותך ללכך ל... ול.. ולעשות בדיקות האילו והאילו והאילו... ונשמע שיש לך ככה וככה אבל צריך רופא מומחא לזה... 

איך ניסו לעזור לה?

לא יודעת בן כמה אתה,

אבל נראה לי שלאהוב אותה הרבה ולחבק בטוח יכול לעזור.

על פניו אי אפשר להכריח אדם לטפל בעצמו,  למעט בסיטואציות מאד ספציפיות,

וגם אז זה לא מושלם..

מאד משנה בן כמה אתה, מה נוסה עד כה,

למה היא לא מוכנה לשמוע על טיפול..

אולי דברים אחרים כן יזרום לה?

תרפיה באומנות או משהו כזה?

אולי קבוצה כלשהי?

אולי מח אחד?

משהו שיעזור לה להתחיל להיות מודעת לפחות...

לכאורה, אם היא מדברת עם המשפחה הקרובה - אז צריך להשתדל להיות נוכחים במידת האפשר. לשוחח איתה, לעדכן מה קורה עם הילדים וכו', "לסחוב" אותה להיות בעניינים ע"י שיחה.  יחס חם ונעים, רגוע ואופטימי, אוירה טובה. גם אם ההגדרה היא "קלינית" יכולה להיות לדברים הללו השפעה טובה.

אם היא נוהגת לתפור או כד', אפשר לספק לה "פרוייקטים" מהמשפחה, לבקש אם היא יכולה. זו תעסוקה שיש בה נתינה.

אם אתם יכולים, בתורנות, לבוא ופשוט לבקש אותה לצאת איתכם לאיזה מקום, יכול להיות מצוין.

לפעמים מישהי כזו שדאגה לשדר "חזקה" - תיאות אם זה יוצג בתור נתינה לכם. "תעשי טובה ותבואי איתנו".. כך גם לקניות וכד'. להוציא אותה קצת מהבית.

אח"כ תראו אם צריך עדיין מעבר לכך. אולי ניתן יהיה לשוחח מתוך שינוי אוירה.

ושאל אותם מה לעשות

יש כאן כמה שאלות מהותיות. ובטח הם ישאלו ויתנו כיוונים מה אפשר לעשות

עירעור אצלך.

תהיה חזק. 

וכנ"ל לגביך

ובנוגע לפניה לאיש מקצוע, אבי אכן עשה זאת לפני שנים, אבל זה פשוט לא הצליח, הפסיכולוג אמר שהסיפור שאמא שלי מספרת והסיפור שאבא שלי מספר, הם שתי סיפורים שונים! וזאת הבעיה בעצמה...

יותר מידי "לאחור". גם אם י בעיה, זה לא שחור-לבן. זה אותו אדם. מה שזה מסייע לך "לאחור" הבנה וכד', תיקח. מה שלא - לא. העובדה שהיא הצליחה להסוות דברים, מראה על יכולת עמידה. זה לא כאילו "אדם אחר", אלא  יותר קושי להתמודד, וכנראה היו לה תעצומות נפש.

כדבריך, זה מועיל למודעות ולהבנה של מה שהיה, אבל עיקר מה שרלוונטי זה מה עושים כעת

את זה כתבתי כדי שלא יהיה לך יותר מידי "צער למפרע", כי זה גם לא אמיתי.

לגבי כעת - הִצעתי לעיל מה ענ"ד בנושא. והערכתי היא, שדרך כזו תיתן יותר סיכוי שהיא גם תקשיב לעצה ידידותית להיפגש עם מישהו שיכול לעזור לרומם את "מצב הרוח".

קודם כל אתה ודאי מבוהל מאד. לדיכאון יש תדמית של איזו מחלת נפש נוראית שנפלה משום מקום.

כדאי שתקרא את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של דוד ברנס.

שם תוכל לראות שדיכאון הוא בסך הכול כמה טעויות בדרך החשיבה

שגורמים לאדם לראות הכול שחור ומפילים אותו לדיכאון.

על זה מבוססים טיפולי סי.בי טי. שהם היעילים ביותר כיום לדיכאון,

ועמדו במחקרים קפדניים של אלפי אנשים.

הבעיה היא שאנשים שנמצאים בדיכאון עמוק ,שכנראה אמא שלך נמצאת בו

מסתובבים בלולאה של "אני מיואש כי אין לי סיכוי",וממילא הם עושים עוד פחות

ושוקעים עוד יותר עמוק בדיכאון וכן הלאה וכן הלאה. כך שאי אפשר להתחיל בשיחות.

בדרך כלל הטיפול במצבים כאלה הוא להתחיל בטיפול תרופתי ואז אחרי כשבועיים

אחרי שהמטופל מרגיש יותר טוב, הוא נכנס לתהליך של שיחות

כשרוב  גדול של האנשים מצליחים לצאת מהדיכאון לגמרי.

לכן התחנה הראשונה היא רופא המשפחה. הוא רשאי גם לתת תרופות נגד דיכאון.

אם תציע לאמא שלך לללכת לפסיכיאטר ,סביר שהיא תכעס, ולא תסכים לעשות שום דבר.

היא תגיב כאילו התווית עליה תווית של חולת נפש.

לעומת זאת רופא המשפחה החביב והמוכר יוכל לשכנע אותה ביתר קלות,

לפחות לקחת תרופות לזמן קצר ומשם תיפתח בע"ה הדרך להצלחה ולריפוי מוחלט.

בס''ד

דיכאון זה לא ''בסך הכל כמה טעויות חשיבה''... 

זה תמיד יכלול מרכיבים קוגניטיביים, אבל אותן גישות בפסיכולוגיה שמתארות את ה, (במקרה בק), 

טוענים שיש כאן מרכיב מאוד עמוק בחשיבה שלא בקלות משתנה. 

עם זאת אין כאן מקום לייאוש, מדובר על כמה שכבות של חשיבה, את העמוקה קשה לשנות, אבל את החשיבה האוטומטית, איתה ניתן להתמודד

עם זאת, זה מאוד תלוי גם כן בבחירה של אימך לא לוותר על עצמה, ועל זה אפשר וכדאי להשתדל להשפיע, כמובן, בקבלה ודרך טובה

 בהכלה...

מה שכן, אני מאוד מסכים שגם תרופות נוגדות דיכאון יכולות לעבור. 

ולנצל את הגלים בהם אימך לא בדיכאון ולנסות לחפש כן לדבר על טיפול. זה שבעבר פסיכולוג אמר משהו זה לא סוגר הכל. 

השיטות של CBT בהחלט מעולות למענה מיידי

למרות שלא הייתי שולל פסיכוטרפיה דינמית, אם כי חשוב להכיר שכיום יש טיפולים קצרים, שיכולים להגיע אפילו למעט מאוד פגישות, 12 לדוגמא... 

מה שכן חשוב להיות ערניים לביטוים של הדיכאון: איך היא מתנהגת כשהיא בתקופות האלו. חשוב לדעת לתאר את און ההתנהגות, כמות שעות שינה, תאבון, דיבור על אובדנות אם קיים, האם יש שינוים לכיוון של מאניה לפעמים (אפוריה לפני הדיכאון ), האם החשיבה שלה נהיית איטית יותר... האם היא משתפת מישהו במה שעובר עליה בתקופות האלו וכמה... בקיצור, חשוב לשים לב.

וגם על עצמך, אם זה השפיע, לא להסס לחפש לדבר עם מישהו, לא חובה פסיכולוג, אלא שכדאי לחשוב גם על זה אם במקרה ואתה מרגיש במצוקה מהדבר ושקשה לך להתמודד ושאין מי שיעזור לך.

הרבה פעמים גם חשוב לדבר עם פסיכולוג כדי להכיר יותר לעומק לגבי דיכאון ופשוט לדעת איך להתמודד

המון כוחות והמון הצלחה!

בס"ד

קיבלתה פה רעיונות יפים.

וברשותך אוסיף עוד 2 דברים:

אולי תעשו פעילות של "התנדבות משפחתית" כמו לדוגמא שכל המשפחה הולכת לשמח ילדים חולים בב"יח (קונים דברים והולכים לשמח ולחלק להם). התנדבות יכולה לעזור לאדם להרגיש טוב. דכאון עלול לנבוע מהרגשה של "אני מיותר" "אף אחד לא צריך אותי" "אני לא מועיל לאף אחד" וכו..... (ולכן מאוד יכול לעזור העניין של ביקור קבוע מצד הנכדים והמשפחה... בתורניות ולצאת אתה קצת החוצה לנשום אוויר וכו') והתנדבות מאוד יכולה לבטל את ההרגשה הזאת. בנוסף אולי תימצא לה פעילות התנדבותית קבועה בקבוצה של בנות גילה ככה פעם בשבוע....

הדבר השני:

אקדים שאני לא בא לבטל אפילו "כהוא זה" את כל הדברים והעצות שניתנו פה כולל הקטע של רופא המשפחה וטיפול נפשי וכו' הרי ה' רוצה בהשתדלות של האדם ויחד עם זאת להאמין שהצלחת ההשתדלות והרפואה מאיתו היא בלבד.

אבל אוסיף עצה נוספת שאולי(ומאוד יכול להיות שלא אז בבקשה אל תיפגע רק רציתי לתת תשומת לב גם לנקודה הזאת) אפשר להגיד במקרה זה עליה את הדברים: "דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכפי רוב פרסומם, וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה."(מסילת ישרים).

התפילה - להכריח את אמך לקחת טיפול אתה לא יכול אבל לקחת לעצמך זמן ביום שבו אתה מתבודד בסבביבות 15 דקות עם ה' במקום שאתה מרגיש בו נעים והמקום מבודד ולהתפלל לפני ה' על אמך בפרטי פרטים - אתה כן יכול.

אפילו אם תקפיד על כך תקופה ארוכה (אפילו אם צריך כמה חודשים או שנה או יותר) ככה כל יום תתפלל על אמך אני מאמין שהדבר יועיל. :

" רבונו של עולם תראה באיזה מצב אימי נימצאת כמה קשה לה וכמה היא סובלת(ותפרט...). בבקשה אבא תרחם עליה תן לה רפואה שלמה -רפואת הנפש ורפואת הגוף לטובה ולברכה.במתנת חינם מלפנך. ואתה עושה הכל לטובה וגם החולי שלה לטובה הוא.אז בבקשה תרחם עליה שתצליח להשיג במהרה את הטובה הצפונה לה מהחולי וממילא לא תצטרך להמשיך לשלוח לה את הדיכאון. בין אם אתה יודע שהדכאון עוזר לה לאמונה בך את תזכהה שתשיג את האמונה השלמה שאתה רוצה וככה גם שתשתלח לה רפואה לא ימנע ממנה טובה בין ברוחניות ובין בגשמיות. בבקשה אבא אתה יודע עד כמה היא מסרה את נפשה על גידולי וגידול וחינוך אחי ואחיותי. בבקשה תעזור לה בבקשה תרחם עליה. זכהה לחזור בתשובה מתוך וע"י אהבה אמיתית ושלמה אותך ונחת רוח ושמחה על כל הסיבות הללו שבגללן אתה שולך לה את החולי.... ותמחל ותסלח לה עליהן.(מוזמן ללמוד על עניין ההתבודדות בספר "בשדי יער" של הרב שלום ארוש)

מביא הרה שלום ארוש בספר שכתב(נראה לי "בשדי יער") שה' יתברך רוצה שלאדם יהיה כל טוב ברוחניות ובגשמיות ורק מחכה שהאדם יבקש ממנו.....!

אמשיל משל לאדם שיצר דבר מסוים והרי ברור שרצונו הוא שהדבר שיצר כמה שיותר יצליח ויהיה מבורך ומוצלח....

יכול לנסות להציע לאמך ללמוד את הספר "בגן האמונה". אני חושב שזה מאוד מאוד יכול לעזור לה.

ושוב אני ממש ממש ממש לא בא לפסול את שאר ההשתדלויות אלא רק לתת עוד פתרון נוסף. הוא גם יכול לתת לשאר ההשתדלויות ברכה והצלחה.

רפואה שלמה

למדת אותי רבות!!

בס"ד

ולברכה במהרה.

כל הכבוד לך!

היינו אצלם בשבת, ואמא שלי הייתה במיטבה, באופן יחסי

מה שגרם לי יותר להבין, בלי לחזור בי, שהדיכאון שלה הוא פחות במובן לשכב במיטה, אלא יותר במובן של חידלון, חוסר סיפוק ועשיה, וגם בדידות עמוקה.

אני לא מומחה גדול, אבל בעיני גם זה סוג קשה של דיכאון, שאכן מדי פעם גורם להתקפים חריפים של ייאוש וחרדה ואובדן (קשה לי לדעת במדויק עד כמה, אבל מאבא שלי הבנתי שמדובר במצבים ממש - אבל ממש - לא טובים).

חברות ומכרים של אמי ניסו במהלך השנים לעזור לה, אבל היא ניערה וסימנה באיקס כל אחד כזה

והתלבטתי הרבה איך ולמה... אני בגילאי 30 +עם ילדים ב"ה, ורק היום מבינה שגדלתי עם אבא חולה נפש (משהן כמו מניה דפירסיה). מתלבטת אם ללכת לטיפול .. כי אני מרגישה ורואה איך הטראומות משפיעות לי לרעה על הזוגיות והילדים.

ההורים שלי לא התגרשו ואני לא מסוגלת להגיע לבית שלי איפה שגדלתי קודם כל קשה לי לראות אותו , וגם אם אני נמצאת שם זה מחזיר לי את כל הדברים שהיה שהיינו ילדים (בעיקר אלימות מילולית כלפי אימא שלי, משהו מזעזע... מי שמכיר את ההפרעה יודע). אני לא נוסעת להורים שלי לשבת ואפילו לא יודעת אם אימא שלי מבינה למה. פשוט לא מגיעים... בין האחים אנחנו לא מדברים על זה , פשוט מתעלמים. בעלי הצדיק אומר שלי שהכל משמיים ושלכל אחד יש התמודדות, אבל הייתה לי מחשבה לשתף בפורום ולשאול- האם אני היחידה? האם יש עוד כאלו שלא הייתה להם ילדות מושלמת שרק חיבקו אותם והעצימו אותם בלי סוף?  אני מדוכאת מזה ומקנאה הרבה פעמים באלו מסביב שאומרות "איזה כיף אבא שלי קפץ לבקר אותי ולקח את הילדים " או "התייעצתי עם אבא שלי", אלו דברים שמעולם לא היו לי ולא יהיו. מקנאה באלו שהייתה להם ילדות מושלמת ולא כמוני שהתביישתי להביא חברות הביתה שאולי פתאום תהיה לאבא שלי התקפת צרחות ... כועסת על המערכת שגדלתי בה שלא זיהתה את הקושי שהסתרתי כל הזמן, כועסת על המשפחה המורחבת שעזרו לטאטא את הבעיה ולא חשבו על הילדים הקטנים בבית שרואים הכל ובוכים בלילה בכרית שלא ישמעו. כועסת על אימא שלי שלא התגרשה ובנתה לנו בית חדש ונורמאלי, והמשיכה את החיים כאילו אין כלום. כאילו הכל בסדר. כועסת על המציאות בזה שאני סוחבת על עצמי סוד ענק שעד היום צריך להסתיר אותו מהילדים שלי, מההורים של בעלי ועוד ועוד. קשה כ"כ לחיות עם סוד. נמאס מזה. 

אם יש עוד מישהו שעבר משהו דומה רק שיגיד לי וייתן לי עצות איך היום אני כאימא יכולה להיות נורמאלית ולא לשקוע בדכאון.. כי זה אכן קורה לי הרבה פעמים. 

סליחה שהארכתי.. וכמו שהרבה כותבים לפעמים עצם הכתיבה עשתה לי טוב. 

[באמת קשה...]

תשמחי שיש לך בעל כזה. תשמחי קדם כל בהווה - יש לך בעל, ילדים, בנית משפחה.

ותסתכלי על ההמשך, העתיד. כמו בתשובה, שהעיקר זה תיקון העתיד - ואח"כ מטפלים בדקדוקי העבר.

ולצורך העתיד, החשוב זו "ההבנה ההפוכה", מה את רוצה שילדייך יקבלו, איך את רוצה שיהיה יותר טוב - זה יתן לך כח. שמחת חיים. כעת תלוי בבחירתך, לא במה שמישהו אחר עושה.

אל תרבי בקנאה, כל אחד לוקח את ההתמודדות שלו. יש כאלה ש""מתייעצות עם אבא", אבל יש בעיות בבית.. אז כמובן הכי טוב שהכל מושלם - אבל בעוה"ז אין מעמידין אדם בנסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו, ועדיף לקחת, בדיעבד, כאתגר לעליה ולהוצאת כחות טובים וחיוביים, שוודאי קיימים, לפעל - מאשר ב"התחשבנות" למה היה לי כך וכך..

כדאי אולי קצת לראות את הצד של הכוונה לטובה של אלו שדנת אותם לכף חובה, המערכת, משפחה, בוודאי אמא שלך - שכולם ראו בהתנהלותם "הבלגה" לצורך אי פירוק.  קשה מאד להחליט ששבירה טובה יותר, אז אנשים נזהרים.

אל תסתכלי על עצמך כ"מסתירת סוד". התפקיד שלך אינו למסור דו"ח על כל מה שעברת בילדותך. בעלך, הנפש הקרובה, יודע. הגיב בצורה יוצאת-מן-הכלל, זהו. לאחרים את לא "סוחבת סוד" - את פשוט טובה ומתחשבת בהם, ולא חושבת שהם צריכים לסבול בשביל איזו "פריקה" שלך.  הרי ברור שלילדים מידע כזה על הסבא רק מזיק ויכול להבהיל.. להורים של בעלך לא תצמח כל טובה מכך. אולי רק לה"ר  ויחס לא מכבד כלפי אביך. מה הענין...

אל אבא שלך, אולי הכי טוב להסתכל גם ברחמים. כולל העבר. זה יכול להקל. הרי סה"כ, הוא חולה במידה מסויימת. בוודאי סבל מזה שהוא כך. רחמנות.

והנה, ליתר ביטחון - גילית פה את הסוד... בלי לקלקל לאף אחד.

את יכולה להיות אמא טובה, מעולה. כל פעם שיעלה לך משהו כזה מהבית - תגידי, בתור גדולה, רחמנות עליו.. ואח"כ תגידי לעצמך - יאללה, לשמח את הילדים.. תשובת המשקל למה שעברתי ולמה שאני לא רוצה שיהיה להם. כך תשמחי את עצמך ואותם. תתעצמי עם הנתינה להם, לבעלך. תתני גם לעצמך זמנים נינוחים - ותתפעלי ממעשה ה', שהרים אתך משם ונתן לך לבנות בית, להיות יכולה ליצור משפחה מחדש, דגם משופר. תיקון.

כמה שתתרגלי לעין חיובית, בונה, משתמשת בעבר כדי להדגיש מה הטוב שצריך להיות כעת, כך תרגישי יותר בטוחה בזה.

וגם, למצוא את זמני החיוב מהעבר, שבוודאי היו גם כן - ולהגיד לעצמך, שם האמת.

דברי בטלפון עם אמא שלך, ואם יש זמנים רגועים - גם אם אבא. סה"כ, מסכן שכך עלה לו.

ותשתדלו להרבות יחס טוב בין האחים - גם זה דבר טוב שיצא מהבית שם - יש אחים. זה לא מובן מאליו.

הצלחה רבה, התעודדות וצמיחה.

קודם כל תודה לך דן. זה בסדר אם אקרא את מה שכתבת שוב ושוב?  אולי אדפיס את זה ואשים בארנק או משהו...

וגם תודה לכן אמיר, ואקראית. תודה שכתבתם... לא מאמינה שאקראית כך כותבת... 

באמת הנה אני מול המחשב, חיכיתי לראות הבוקר מה יכתבו לי... 

ניסיתי פעם ללכת לטיפול (ואני אנסה שוב אני בטוחה) אבל אני חושבת שמה שכתבתם לי זה באמת מה שהרבה שנים

הייתי צריכה... פשוט לא להיות לבד. פשוט להגיד את הדברים. זה כרגע הטיפול שלי .

מתלבטת אם לבכות עכשיו, קצת... אולי לקרוא שוב את מה שכתבתם ולקחת את זה איתי.. וואו כמה דברים שמדברים אלי ונוגעים בי בדיוק בנקודות הכואבות וגם החזקות שלי (כן כן יש לי כאלו אני יודעת שה' נתן לי ).

אני צריכה לרשום את הטיפים ולבצע אותם. 

צריכה להתחזק באמונה. אבל זה קשה, אני יודעת שאתם מבינים אותי. 

שוב תודה. פחדתי לגלות בבוקר שאין תגובות... שאכן כמו שחשבתי אני לבד בסיפור הזה... 

תודה רבה , תדעו שעשיתם מצווה אמיתית עם מישהי מקסימה שהרבה אנשים אוהבים אותה

אבל לא יודעים באמת איזה משא ואיזה קושי היא עברה או עוברת. 

שוב תודה, אני ממש מעריכה את מה שכתבו פה, מדהים איזה חסד אנחנו עושים אחד עם השני במסגרת הזאת.

ואני שמחה, שמחה שהיה לי את האומץ לכתוב פה אתמול , בעקבות מי שפתח את השרשור, ואני מקווה גם בשבילך רק דברים טובים והרבה שמחה... 

וזה נכון; למילים שנאמרות, בוודאי אם בכוונה אמיתית לעזור מתוך "התכווננות" אל  הענין - יש כח גדול. לא סתם הדגישה התורה, וחכמינו מתוכה, את כח הדיבור.

ובוודאי שאם מישהו רואה שדברים כלשהם כיוונו לענין ועוזרים, טוב לחזור עליהם ולהתחזק.

מאד משמח אם הצלחנו לעזור, בוודאי למישהי כמוך, שכחותיה, ושל בעלה, ניכרים מתוך דבריה. ותודה על הכרת הטוב.

"רק חזק ואמץ"..

ראיתי את האתר שלך וממש התלהבתי. מקסים. איזה שפע מהמם של דברים. 

תודה על כל מה שכתבת.. אני מבינה שאתה בטח מתחום הטיפול ויש לך סיעתא דשמיא.. 

אני קוראת ונדהמת איך "קלעת" לשורש הדברים...איך? 

המון תודה , באמת. 

אם את פותחת קבוצת תמיכה אני באה.

יש לי הרבה מה ללמוד..

וחוץ מזה יש ספר שנקרא "סלח להוריך ושקם את חייך " או משהו כזה, יש את זה באינטרנט.

זה עוסק בדיוק בנו...

אני יודעת שהספר הזה קיים אבל עדיין לא בשלה לקרוא אותו. אולי תרצי....

שולחת אהבה וחום ... גם בלי להכיר אותך...

גם אני גדלתי עם אבא כזה.

לפעמים צעקות, לפעמים התעלמות, פחד מהתפרצויות. אצלנו כן מדברים על זה בין האחים, כשלמישהו ממש קשה זה עוזר לפרוק. בנוגע לטיפול- הרגיש לי מיותר אבל זה ממש תלוי באדם.

לא הייתי כועסת על כל העולם במקומך כי זה לא עוזר. כשלמדתי להכיר את המערכת הבנתי שאין סיכוי שמישהו היה עולה על הצרות אצלי כשכל כך התאמצתי להסתיר הכל ושבכלל לכל אחד יש את הצרות שלו ואם תחפרי מספיק בדרך כלל תמצאי משהו. ועל אמא שלי אני בעיקר מרחמת- גירושים זה לא פשוט והיא כנראה פחדה להיות מסורבת גט.

לא יעזור לך להתרכז בעבר צאי מזה מחוזקת והמשיכי את חייך. עצם זה שאת עדיין כל כך חיה את הסיפור הופך את זה לסוד גדול. אני מעדיפה לראות בזה איזשהו חלק בהיסטוריה שלי שהיה ונגמר כי מזמן אני כבר לא גרה בבית וזה כבר לא באמת משפיע עלי. 

והכי חשוב- זה לא את זה אבא שלך! את לא אשמה וזו לא הבעיה שלך. רחמי עליו והמשיכי הלאה. אל תשקעי ברחמים עצמיים, לי זה לא עזר..

בהצלחה

אותי ניחם מישהו שלימד אותי פסיכודרמה. הוא סיפר שכשהלך להכשרה במוסד לחולי נפש הוא פתאום הרגיש ...בבית!!!

לחלק מהאנשים זה נשמע בדיחה, אבל זה לא.

עבור אחוז גבוה של אוכלוסיה זאת המציאות.

למדתי עם baby-boomers מכל הגילאים. חלקם ילדים של ניצולי שואה, חלקם ילדים של הורים שעלו ממדינות שבהם סבלו ובארץ סבלו ממצוקות נוספות וחלק גדול ממשפחות עם היסטוריה של כל סוגי הבעיות הנפשיות ואפילו אנשים שבאו ממשפחות "מושלמות" לכולנו היתה רמה כלשהי של מצוקות נפשיות. ככל שהמצוקות היו יותר קטנות היה יותר קל לאנשים להביע אותם בקבוצות. כך שהסתבר שאלו שהיו נראים כאילו הכל מושלם לרוב היה להם סיפור יותר קשה.

תדעי לך שרוב האנשים שתכירי לעומק מסתירים מצוקות ואלו שגדלו במשפחות מושלמות יותר, לפעמים מתפרקים במשברים ולא תמיד יש להם מודעות מספקת להבין את הילדים שלהם.

מצוקות שונות הם בעצם החיים! הסתרת המצוקות זה בעצם הרושם המוקפד...ואין ברירה כולנו חייבים להדחיק ולהסתיר כי לא היית רוצה ללכת ברחוב שכל אחד מביע בכל שעה את מצוקתו המוסתרת...

את יכולה לדמיין, למשל, ילד/ה של פרופסור אהוב ומוכשר ולמרות מי שהוא ודברים יפים שהוא עושה למען המשפחה יש ילד בבית שמשום מה חש גועל כלפיו? יש להם הכל בעצם אבל אותן ילד שגם מסתיר את הרגש הזה חי עם רגשי אשמה ומצוקה ואף אחד לא יודע מזה. הכל נראה לנו מושלם בבית ומעורר את קנאת ילדי השכנים. אף אחד לא יודע שבבית כזה ילד אחד חי בגיהינום. ילד אחר בבית אולי סובל כי הוא לעולם לא יהיה כמו אביו ועוד אחד סובל כי האם לפעמים מעירה לו  דברים בצורה שרק הוא סובל בשקט אבל מחייך יפה "כן, אמה" ושונא את שאר הילדים "המושלמים" וכן הלאה...

זאת רק דוגמה. לגדול במצוקה זה לא דבר מוזר ויוצא דופן.

חשוב מכל זה מה שאנחנו משקיעים כדי לשפר את עצמינו וללמוד איך לתת לאנשים שאהובים עלינו. זה יכול להיות טיפולים וקורסים והתנסויות אבל תמיד צריך להיות כיוון של בניה עצמית ולימוד מכל דבר. לדעת לאהוב את עצמינו כדי שיהיו לנו כלים לאהוב את מי שיקרים לנו.

וכן, יש מצוקות שכמעט אי אפשר להתרפא מהם בלי טיפול. ומותר לנו להשקיע בעצמינו טיפול במיוחד כאשר מרגישים שמי שישלם את המחיר על חיסכון זה עצמינו, הקשרים שלנו עם הסביבה ןכל מי שקרוב אלינו. אם נהיה "מושלמים" היקרים ביותר שלנו יחושו ויספגו בשקט את מה שאנחנו מנסים להסתיר ולא נבין איך הם סובלים.

הקב"ה אוהב את כולנו והיכין לכל אחד כלים כדי להמשיך לגדול מהמקום שאנחנו היום. גם מה שעברנו הוא כלי לבניה.

ועלו לי דמעות.

כל כך מזדהה עם הכאב שלך! אין לך מושג!!

שאלת איך להיות אמא נורמלית?

קודם כל לזכור חזק חזק (בעצמות, כמו שאומרים) שאת לא רוצה לגרום לילדים שלך את הילדות שאת עברת!

אותי- זה מה שהחזיק הרבה פעמים.

ולגבי אמא שלך- את יכולה רק להעריך אותה על זה שהיא נשארה לצד אבא שלך גם במצב הלא פשוט של המחלה.

יש לי עוד להרחיב אבל השעה מאוחרת מידי.

אם תרצי באישי- אני אשמח.

תוך הבעת הערכה לדעתה. והכי חשוב להקפיד על התורנות ולא לדלג

רפואה שלמה ובהצלחה.

תעודדו אותה לצאת להתנדב, בבית יולדות, בכל מקום שנותן שמחת חיים.

בית עם בעל צדיק- שמחי בכך  והשלב הבא הוא שלב הסרת הכעסים וקבלה..

יש עמותה דתית - חרדית ששמה "בית חם" שמטפלת גם בזה,

אפשר להתקשר אליהם ולבקש הכוונה מקצועית בתור בן לאמא שסובלת מדיכאון ומסרבת לטיפול, מנסיון- הם עוזרים מאוד

תגיע אליהם דרך גוגל. 

יש דבר כזה, המבוסס על צמחים וחומרים טבעיים ועוזר מיידית לדיכאון.

זה לא ממכר ואין לזה שום תופעות לוואי, גם המחיר של זה די סביר

נסה לשכנע אותה לקחת את זה, זה בהחלט לא טיפול פסכיאטרי 

מוזמן לשלוח לי מייל, אם תרצה פרטים נוספים: asvata@gmail.com

בברכה,

אורי

כל יום יש השפעה כמו של כדור נגד דיכאון.

ההליכה גורמת ליצור טבעי מוגבר של סרוטונין ועוד חומרים

שמשפיעים מאד לטובה על מצב הרוח.

אולי אם תשפיע על אמא שלך לעשות הליכה יומית

עדיף עם עוד מישהי

זה יוכל לעזור לה 

שיהיה לכולכם בשמחה

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד