שישמע בכנות מה הסיפור ומה שלומה, ממנה וממה שאבא שלך יספר עליה

והרופא יגיד לה- גברת, אני הדוקטור מחייב אותך ללכך ל... ול.. ולעשות בדיקות האילו והאילו והאילו... ונשמע שיש לך ככה וככה אבל צריך רופא מומחא לזה... 

איך ניסו לעזור לה?

לא יודעת בן כמה אתה,

אבל נראה לי שלאהוב אותה הרבה ולחבק בטוח יכול לעזור.

על פניו אי אפשר להכריח אדם לטפל בעצמו,  למעט בסיטואציות מאד ספציפיות,

וגם אז זה לא מושלם..

מאד משנה בן כמה אתה, מה נוסה עד כה,

למה היא לא מוכנה לשמוע על טיפול..

אולי דברים אחרים כן יזרום לה?

תרפיה באומנות או משהו כזה?

אולי קבוצה כלשהי?

אולי מח אחד?

משהו שיעזור לה להתחיל להיות מודעת לפחות...

לכאורה, אם היא מדברת עם המשפחה הקרובה - אז צריך להשתדל להיות נוכחים במידת האפשר. לשוחח איתה, לעדכן מה קורה עם הילדים וכו', "לסחוב" אותה להיות בעניינים ע"י שיחה.  יחס חם ונעים, רגוע ואופטימי, אוירה טובה. גם אם ההגדרה היא "קלינית" יכולה להיות לדברים הללו השפעה טובה.

אם היא נוהגת לתפור או כד', אפשר לספק לה "פרוייקטים" מהמשפחה, לבקש אם היא יכולה. זו תעסוקה שיש בה נתינה.

אם אתם יכולים, בתורנות, לבוא ופשוט לבקש אותה לצאת איתכם לאיזה מקום, יכול להיות מצוין.

לפעמים מישהי כזו שדאגה לשדר "חזקה" - תיאות אם זה יוצג בתור נתינה לכם. "תעשי טובה ותבואי איתנו".. כך גם לקניות וכד'. להוציא אותה קצת מהבית.

אח"כ תראו אם צריך עדיין מעבר לכך. אולי ניתן יהיה לשוחח מתוך שינוי אוירה.

ושאל אותם מה לעשות

יש כאן כמה שאלות מהותיות. ובטח הם ישאלו ויתנו כיוונים מה אפשר לעשות

עירעור אצלך.

תהיה חזק. 

וכנ"ל לגביך

ובנוגע לפניה לאיש מקצוע, אבי אכן עשה זאת לפני שנים, אבל זה פשוט לא הצליח, הפסיכולוג אמר שהסיפור שאמא שלי מספרת והסיפור שאבא שלי מספר, הם שתי סיפורים שונים! וזאת הבעיה בעצמה...

יותר מידי "לאחור". גם אם י בעיה, זה לא שחור-לבן. זה אותו אדם. מה שזה מסייע לך "לאחור" הבנה וכד', תיקח. מה שלא - לא. העובדה שהיא הצליחה להסוות דברים, מראה על יכולת עמידה. זה לא כאילו "אדם אחר", אלא  יותר קושי להתמודד, וכנראה היו לה תעצומות נפש.

כדבריך, זה מועיל למודעות ולהבנה של מה שהיה, אבל עיקר מה שרלוונטי זה מה עושים כעת

את זה כתבתי כדי שלא יהיה לך יותר מידי "צער למפרע", כי זה גם לא אמיתי.

לגבי כעת - הִצעתי לעיל מה ענ"ד בנושא. והערכתי היא, שדרך כזו תיתן יותר סיכוי שהיא גם תקשיב לעצה ידידותית להיפגש עם מישהו שיכול לעזור לרומם את "מצב הרוח".

קודם כל אתה ודאי מבוהל מאד. לדיכאון יש תדמית של איזו מחלת נפש נוראית שנפלה משום מקום.

כדאי שתקרא את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של דוד ברנס.

שם תוכל לראות שדיכאון הוא בסך הכול כמה טעויות בדרך החשיבה

שגורמים לאדם לראות הכול שחור ומפילים אותו לדיכאון.

על זה מבוססים טיפולי סי.בי טי. שהם היעילים ביותר כיום לדיכאון,

ועמדו במחקרים קפדניים של אלפי אנשים.

הבעיה היא שאנשים שנמצאים בדיכאון עמוק ,שכנראה אמא שלך נמצאת בו

מסתובבים בלולאה של "אני מיואש כי אין לי סיכוי",וממילא הם עושים עוד פחות

ושוקעים עוד יותר עמוק בדיכאון וכן הלאה וכן הלאה. כך שאי אפשר להתחיל בשיחות.

בדרך כלל הטיפול במצבים כאלה הוא להתחיל בטיפול תרופתי ואז אחרי כשבועיים

אחרי שהמטופל מרגיש יותר טוב, הוא נכנס לתהליך של שיחות

כשרוב  גדול של האנשים מצליחים לצאת מהדיכאון לגמרי.

לכן התחנה הראשונה היא רופא המשפחה. הוא רשאי גם לתת תרופות נגד דיכאון.

אם תציע לאמא שלך לללכת לפסיכיאטר ,סביר שהיא תכעס, ולא תסכים לעשות שום דבר.

היא תגיב כאילו התווית עליה תווית של חולת נפש.

לעומת זאת רופא המשפחה החביב והמוכר יוכל לשכנע אותה ביתר קלות,

לפחות לקחת תרופות לזמן קצר ומשם תיפתח בע"ה הדרך להצלחה ולריפוי מוחלט.

בס''ד

דיכאון זה לא ''בסך הכל כמה טעויות חשיבה''... 

זה תמיד יכלול מרכיבים קוגניטיביים, אבל אותן גישות בפסיכולוגיה שמתארות את ה, (במקרה בק), 

טוענים שיש כאן מרכיב מאוד עמוק בחשיבה שלא בקלות משתנה. 

עם זאת אין כאן מקום לייאוש, מדובר על כמה שכבות של חשיבה, את העמוקה קשה לשנות, אבל את החשיבה האוטומטית, איתה ניתן להתמודד

עם זאת, זה מאוד תלוי גם כן בבחירה של אימך לא לוותר על עצמה, ועל זה אפשר וכדאי להשתדל להשפיע, כמובן, בקבלה ודרך טובה

 בהכלה...

מה שכן, אני מאוד מסכים שגם תרופות נוגדות דיכאון יכולות לעבור. 

ולנצל את הגלים בהם אימך לא בדיכאון ולנסות לחפש כן לדבר על טיפול. זה שבעבר פסיכולוג אמר משהו זה לא סוגר הכל. 

השיטות של CBT בהחלט מעולות למענה מיידי

למרות שלא הייתי שולל פסיכוטרפיה דינמית, אם כי חשוב להכיר שכיום יש טיפולים קצרים, שיכולים להגיע אפילו למעט מאוד פגישות, 12 לדוגמא... 

מה שכן חשוב להיות ערניים לביטוים של הדיכאון: איך היא מתנהגת כשהיא בתקופות האלו. חשוב לדעת לתאר את און ההתנהגות, כמות שעות שינה, תאבון, דיבור על אובדנות אם קיים, האם יש שינוים לכיוון של מאניה לפעמים (אפוריה לפני הדיכאון ), האם החשיבה שלה נהיית איטית יותר... האם היא משתפת מישהו במה שעובר עליה בתקופות האלו וכמה... בקיצור, חשוב לשים לב.

וגם על עצמך, אם זה השפיע, לא להסס לחפש לדבר עם מישהו, לא חובה פסיכולוג, אלא שכדאי לחשוב גם על זה אם במקרה ואתה מרגיש במצוקה מהדבר ושקשה לך להתמודד ושאין מי שיעזור לך.

הרבה פעמים גם חשוב לדבר עם פסיכולוג כדי להכיר יותר לעומק לגבי דיכאון ופשוט לדעת איך להתמודד

המון כוחות והמון הצלחה!

בס"ד

קיבלתה פה רעיונות יפים.

וברשותך אוסיף עוד 2 דברים:

אולי תעשו פעילות של "התנדבות משפחתית" כמו לדוגמא שכל המשפחה הולכת לשמח ילדים חולים בב"יח (קונים דברים והולכים לשמח ולחלק להם). התנדבות יכולה לעזור לאדם להרגיש טוב. דכאון עלול לנבוע מהרגשה של "אני מיותר" "אף אחד לא צריך אותי" "אני לא מועיל לאף אחד" וכו..... (ולכן מאוד יכול לעזור העניין של ביקור קבוע מצד הנכדים והמשפחה... בתורניות ולצאת אתה קצת החוצה לנשום אוויר וכו') והתנדבות מאוד יכולה לבטל את ההרגשה הזאת. בנוסף אולי תימצא לה פעילות התנדבותית קבועה בקבוצה של בנות גילה ככה פעם בשבוע....

הדבר השני:

אקדים שאני לא בא לבטל אפילו "כהוא זה" את כל הדברים והעצות שניתנו פה כולל הקטע של רופא המשפחה וטיפול נפשי וכו' הרי ה' רוצה בהשתדלות של האדם ויחד עם זאת להאמין שהצלחת ההשתדלות והרפואה מאיתו היא בלבד.

אבל אוסיף עצה נוספת שאולי(ומאוד יכול להיות שלא אז בבקשה אל תיפגע רק רציתי לתת תשומת לב גם לנקודה הזאת) אפשר להגיד במקרה זה עליה את הדברים: "דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכפי רוב פרסומם, וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה."(מסילת ישרים).

התפילה - להכריח את אמך לקחת טיפול אתה לא יכול אבל לקחת לעצמך זמן ביום שבו אתה מתבודד בסבביבות 15 דקות עם ה' במקום שאתה מרגיש בו נעים והמקום מבודד ולהתפלל לפני ה' על אמך בפרטי פרטים - אתה כן יכול.

אפילו אם תקפיד על כך תקופה ארוכה (אפילו אם צריך כמה חודשים או שנה או יותר) ככה כל יום תתפלל על אמך אני מאמין שהדבר יועיל. :

" רבונו של עולם תראה באיזה מצב אימי נימצאת כמה קשה לה וכמה היא סובלת(ותפרט...). בבקשה אבא תרחם עליה תן לה רפואה שלמה -רפואת הנפש ורפואת הגוף לטובה ולברכה.במתנת חינם מלפנך. ואתה עושה הכל לטובה וגם החולי שלה לטובה הוא.אז בבקשה תרחם עליה שתצליח להשיג במהרה את הטובה הצפונה לה מהחולי וממילא לא תצטרך להמשיך לשלוח לה את הדיכאון. בין אם אתה יודע שהדכאון עוזר לה לאמונה בך את תזכהה שתשיג את האמונה השלמה שאתה רוצה וככה גם שתשתלח לה רפואה לא ימנע ממנה טובה בין ברוחניות ובין בגשמיות. בבקשה אבא אתה יודע עד כמה היא מסרה את נפשה על גידולי וגידול וחינוך אחי ואחיותי. בבקשה תעזור לה בבקשה תרחם עליה. זכהה לחזור בתשובה מתוך וע"י אהבה אמיתית ושלמה אותך ונחת רוח ושמחה על כל הסיבות הללו שבגללן אתה שולך לה את החולי.... ותמחל ותסלח לה עליהן.(מוזמן ללמוד על עניין ההתבודדות בספר "בשדי יער" של הרב שלום ארוש)

מביא הרה שלום ארוש בספר שכתב(נראה לי "בשדי יער") שה' יתברך רוצה שלאדם יהיה כל טוב ברוחניות ובגשמיות ורק מחכה שהאדם יבקש ממנו.....!

אמשיל משל לאדם שיצר דבר מסוים והרי ברור שרצונו הוא שהדבר שיצר כמה שיותר יצליח ויהיה מבורך ומוצלח....

יכול לנסות להציע לאמך ללמוד את הספר "בגן האמונה". אני חושב שזה מאוד מאוד יכול לעזור לה.

ושוב אני ממש ממש ממש לא בא לפסול את שאר ההשתדלויות אלא רק לתת עוד פתרון נוסף. הוא גם יכול לתת לשאר ההשתדלויות ברכה והצלחה.

רפואה שלמה

למדת אותי רבות!!

בס"ד

ולברכה במהרה.

כל הכבוד לך!

היינו אצלם בשבת, ואמא שלי הייתה במיטבה, באופן יחסי

מה שגרם לי יותר להבין, בלי לחזור בי, שהדיכאון שלה הוא פחות במובן לשכב במיטה, אלא יותר במובן של חידלון, חוסר סיפוק ועשיה, וגם בדידות עמוקה.

אני לא מומחה גדול, אבל בעיני גם זה סוג קשה של דיכאון, שאכן מדי פעם גורם להתקפים חריפים של ייאוש וחרדה ואובדן (קשה לי לדעת במדויק עד כמה, אבל מאבא שלי הבנתי שמדובר במצבים ממש - אבל ממש - לא טובים).

חברות ומכרים של אמי ניסו במהלך השנים לעזור לה, אבל היא ניערה וסימנה באיקס כל אחד כזה

והתלבטתי הרבה איך ולמה... אני בגילאי 30 +עם ילדים ב"ה, ורק היום מבינה שגדלתי עם אבא חולה נפש (משהן כמו מניה דפירסיה). מתלבטת אם ללכת לטיפול .. כי אני מרגישה ורואה איך הטראומות משפיעות לי לרעה על הזוגיות והילדים.

ההורים שלי לא התגרשו ואני לא מסוגלת להגיע לבית שלי איפה שגדלתי קודם כל קשה לי לראות אותו , וגם אם אני נמצאת שם זה מחזיר לי את כל הדברים שהיה שהיינו ילדים (בעיקר אלימות מילולית כלפי אימא שלי, משהו מזעזע... מי שמכיר את ההפרעה יודע). אני לא נוסעת להורים שלי לשבת ואפילו לא יודעת אם אימא שלי מבינה למה. פשוט לא מגיעים... בין האחים אנחנו לא מדברים על זה , פשוט מתעלמים. בעלי הצדיק אומר שלי שהכל משמיים ושלכל אחד יש התמודדות, אבל הייתה לי מחשבה לשתף בפורום ולשאול- האם אני היחידה? האם יש עוד כאלו שלא הייתה להם ילדות מושלמת שרק חיבקו אותם והעצימו אותם בלי סוף?  אני מדוכאת מזה ומקנאה הרבה פעמים באלו מסביב שאומרות "איזה כיף אבא שלי קפץ לבקר אותי ולקח את הילדים " או "התייעצתי עם אבא שלי", אלו דברים שמעולם לא היו לי ולא יהיו. מקנאה באלו שהייתה להם ילדות מושלמת ולא כמוני שהתביישתי להביא חברות הביתה שאולי פתאום תהיה לאבא שלי התקפת צרחות ... כועסת על המערכת שגדלתי בה שלא זיהתה את הקושי שהסתרתי כל הזמן, כועסת על המשפחה המורחבת שעזרו לטאטא את הבעיה ולא חשבו על הילדים הקטנים בבית שרואים הכל ובוכים בלילה בכרית שלא ישמעו. כועסת על אימא שלי שלא התגרשה ובנתה לנו בית חדש ונורמאלי, והמשיכה את החיים כאילו אין כלום. כאילו הכל בסדר. כועסת על המציאות בזה שאני סוחבת על עצמי סוד ענק שעד היום צריך להסתיר אותו מהילדים שלי, מההורים של בעלי ועוד ועוד. קשה כ"כ לחיות עם סוד. נמאס מזה. 

אם יש עוד מישהו שעבר משהו דומה רק שיגיד לי וייתן לי עצות איך היום אני כאימא יכולה להיות נורמאלית ולא לשקוע בדכאון.. כי זה אכן קורה לי הרבה פעמים. 

סליחה שהארכתי.. וכמו שהרבה כותבים לפעמים עצם הכתיבה עשתה לי טוב. 

[באמת קשה...]

תשמחי שיש לך בעל כזה. תשמחי קדם כל בהווה - יש לך בעל, ילדים, בנית משפחה.

ותסתכלי על ההמשך, העתיד. כמו בתשובה, שהעיקר זה תיקון העתיד - ואח"כ מטפלים בדקדוקי העבר.

ולצורך העתיד, החשוב זו "ההבנה ההפוכה", מה את רוצה שילדייך יקבלו, איך את רוצה שיהיה יותר טוב - זה יתן לך כח. שמחת חיים. כעת תלוי בבחירתך, לא במה שמישהו אחר עושה.

אל תרבי בקנאה, כל אחד לוקח את ההתמודדות שלו. יש כאלה ש""מתייעצות עם אבא", אבל יש בעיות בבית.. אז כמובן הכי טוב שהכל מושלם - אבל בעוה"ז אין מעמידין אדם בנסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו, ועדיף לקחת, בדיעבד, כאתגר לעליה ולהוצאת כחות טובים וחיוביים, שוודאי קיימים, לפעל - מאשר ב"התחשבנות" למה היה לי כך וכך..

כדאי אולי קצת לראות את הצד של הכוונה לטובה של אלו שדנת אותם לכף חובה, המערכת, משפחה, בוודאי אמא שלך - שכולם ראו בהתנהלותם "הבלגה" לצורך אי פירוק.  קשה מאד להחליט ששבירה טובה יותר, אז אנשים נזהרים.

אל תסתכלי על עצמך כ"מסתירת סוד". התפקיד שלך אינו למסור דו"ח על כל מה שעברת בילדותך. בעלך, הנפש הקרובה, יודע. הגיב בצורה יוצאת-מן-הכלל, זהו. לאחרים את לא "סוחבת סוד" - את פשוט טובה ומתחשבת בהם, ולא חושבת שהם צריכים לסבול בשביל איזו "פריקה" שלך.  הרי ברור שלילדים מידע כזה על הסבא רק מזיק ויכול להבהיל.. להורים של בעלך לא תצמח כל טובה מכך. אולי רק לה"ר  ויחס לא מכבד כלפי אביך. מה הענין...

אל אבא שלך, אולי הכי טוב להסתכל גם ברחמים. כולל העבר. זה יכול להקל. הרי סה"כ, הוא חולה במידה מסויימת. בוודאי סבל מזה שהוא כך. רחמנות.

והנה, ליתר ביטחון - גילית פה את הסוד... בלי לקלקל לאף אחד.

את יכולה להיות אמא טובה, מעולה. כל פעם שיעלה לך משהו כזה מהבית - תגידי, בתור גדולה, רחמנות עליו.. ואח"כ תגידי לעצמך - יאללה, לשמח את הילדים.. תשובת המשקל למה שעברתי ולמה שאני לא רוצה שיהיה להם. כך תשמחי את עצמך ואותם. תתעצמי עם הנתינה להם, לבעלך. תתני גם לעצמך זמנים נינוחים - ותתפעלי ממעשה ה', שהרים אתך משם ונתן לך לבנות בית, להיות יכולה ליצור משפחה מחדש, דגם משופר. תיקון.

כמה שתתרגלי לעין חיובית, בונה, משתמשת בעבר כדי להדגיש מה הטוב שצריך להיות כעת, כך תרגישי יותר בטוחה בזה.

וגם, למצוא את זמני החיוב מהעבר, שבוודאי היו גם כן - ולהגיד לעצמך, שם האמת.

דברי בטלפון עם אמא שלך, ואם יש זמנים רגועים - גם אם אבא. סה"כ, מסכן שכך עלה לו.

ותשתדלו להרבות יחס טוב בין האחים - גם זה דבר טוב שיצא מהבית שם - יש אחים. זה לא מובן מאליו.

הצלחה רבה, התעודדות וצמיחה.

קודם כל תודה לך דן. זה בסדר אם אקרא את מה שכתבת שוב ושוב?  אולי אדפיס את זה ואשים בארנק או משהו...

וגם תודה לכן אמיר, ואקראית. תודה שכתבתם... לא מאמינה שאקראית כך כותבת... 

באמת הנה אני מול המחשב, חיכיתי לראות הבוקר מה יכתבו לי... 

ניסיתי פעם ללכת לטיפול (ואני אנסה שוב אני בטוחה) אבל אני חושבת שמה שכתבתם לי זה באמת מה שהרבה שנים

הייתי צריכה... פשוט לא להיות לבד. פשוט להגיד את הדברים. זה כרגע הטיפול שלי .

מתלבטת אם לבכות עכשיו, קצת... אולי לקרוא שוב את מה שכתבתם ולקחת את זה איתי.. וואו כמה דברים שמדברים אלי ונוגעים בי בדיוק בנקודות הכואבות וגם החזקות שלי (כן כן יש לי כאלו אני יודעת שה' נתן לי ).

אני צריכה לרשום את הטיפים ולבצע אותם. 

צריכה להתחזק באמונה. אבל זה קשה, אני יודעת שאתם מבינים אותי. 

שוב תודה. פחדתי לגלות בבוקר שאין תגובות... שאכן כמו שחשבתי אני לבד בסיפור הזה... 

תודה רבה , תדעו שעשיתם מצווה אמיתית עם מישהי מקסימה שהרבה אנשים אוהבים אותה

אבל לא יודעים באמת איזה משא ואיזה קושי היא עברה או עוברת. 

שוב תודה, אני ממש מעריכה את מה שכתבו פה, מדהים איזה חסד אנחנו עושים אחד עם השני במסגרת הזאת.

ואני שמחה, שמחה שהיה לי את האומץ לכתוב פה אתמול , בעקבות מי שפתח את השרשור, ואני מקווה גם בשבילך רק דברים טובים והרבה שמחה... 

וזה נכון; למילים שנאמרות, בוודאי אם בכוונה אמיתית לעזור מתוך "התכווננות" אל  הענין - יש כח גדול. לא סתם הדגישה התורה, וחכמינו מתוכה, את כח הדיבור.

ובוודאי שאם מישהו רואה שדברים כלשהם כיוונו לענין ועוזרים, טוב לחזור עליהם ולהתחזק.

מאד משמח אם הצלחנו לעזור, בוודאי למישהי כמוך, שכחותיה, ושל בעלה, ניכרים מתוך דבריה. ותודה על הכרת הטוב.

"רק חזק ואמץ"..

ראיתי את האתר שלך וממש התלהבתי. מקסים. איזה שפע מהמם של דברים. 

תודה על כל מה שכתבת.. אני מבינה שאתה בטח מתחום הטיפול ויש לך סיעתא דשמיא.. 

אני קוראת ונדהמת איך "קלעת" לשורש הדברים...איך? 

המון תודה , באמת. 

אם את פותחת קבוצת תמיכה אני באה.

יש לי הרבה מה ללמוד..

וחוץ מזה יש ספר שנקרא "סלח להוריך ושקם את חייך " או משהו כזה, יש את זה באינטרנט.

זה עוסק בדיוק בנו...

אני יודעת שהספר הזה קיים אבל עדיין לא בשלה לקרוא אותו. אולי תרצי....

שולחת אהבה וחום ... גם בלי להכיר אותך...

גם אני גדלתי עם אבא כזה.

לפעמים צעקות, לפעמים התעלמות, פחד מהתפרצויות. אצלנו כן מדברים על זה בין האחים, כשלמישהו ממש קשה זה עוזר לפרוק. בנוגע לטיפול- הרגיש לי מיותר אבל זה ממש תלוי באדם.

לא הייתי כועסת על כל העולם במקומך כי זה לא עוזר. כשלמדתי להכיר את המערכת הבנתי שאין סיכוי שמישהו היה עולה על הצרות אצלי כשכל כך התאמצתי להסתיר הכל ושבכלל לכל אחד יש את הצרות שלו ואם תחפרי מספיק בדרך כלל תמצאי משהו. ועל אמא שלי אני בעיקר מרחמת- גירושים זה לא פשוט והיא כנראה פחדה להיות מסורבת גט.

לא יעזור לך להתרכז בעבר צאי מזה מחוזקת והמשיכי את חייך. עצם זה שאת עדיין כל כך חיה את הסיפור הופך את זה לסוד גדול. אני מעדיפה לראות בזה איזשהו חלק בהיסטוריה שלי שהיה ונגמר כי מזמן אני כבר לא גרה בבית וזה כבר לא באמת משפיע עלי. 

והכי חשוב- זה לא את זה אבא שלך! את לא אשמה וזו לא הבעיה שלך. רחמי עליו והמשיכי הלאה. אל תשקעי ברחמים עצמיים, לי זה לא עזר..

בהצלחה

אותי ניחם מישהו שלימד אותי פסיכודרמה. הוא סיפר שכשהלך להכשרה במוסד לחולי נפש הוא פתאום הרגיש ...בבית!!!

לחלק מהאנשים זה נשמע בדיחה, אבל זה לא.

עבור אחוז גבוה של אוכלוסיה זאת המציאות.

למדתי עם baby-boomers מכל הגילאים. חלקם ילדים של ניצולי שואה, חלקם ילדים של הורים שעלו ממדינות שבהם סבלו ובארץ סבלו ממצוקות נוספות וחלק גדול ממשפחות עם היסטוריה של כל סוגי הבעיות הנפשיות ואפילו אנשים שבאו ממשפחות "מושלמות" לכולנו היתה רמה כלשהי של מצוקות נפשיות. ככל שהמצוקות היו יותר קטנות היה יותר קל לאנשים להביע אותם בקבוצות. כך שהסתבר שאלו שהיו נראים כאילו הכל מושלם לרוב היה להם סיפור יותר קשה.

תדעי לך שרוב האנשים שתכירי לעומק מסתירים מצוקות ואלו שגדלו במשפחות מושלמות יותר, לפעמים מתפרקים במשברים ולא תמיד יש להם מודעות מספקת להבין את הילדים שלהם.

מצוקות שונות הם בעצם החיים! הסתרת המצוקות זה בעצם הרושם המוקפד...ואין ברירה כולנו חייבים להדחיק ולהסתיר כי לא היית רוצה ללכת ברחוב שכל אחד מביע בכל שעה את מצוקתו המוסתרת...

את יכולה לדמיין, למשל, ילד/ה של פרופסור אהוב ומוכשר ולמרות מי שהוא ודברים יפים שהוא עושה למען המשפחה יש ילד בבית שמשום מה חש גועל כלפיו? יש להם הכל בעצם אבל אותן ילד שגם מסתיר את הרגש הזה חי עם רגשי אשמה ומצוקה ואף אחד לא יודע מזה. הכל נראה לנו מושלם בבית ומעורר את קנאת ילדי השכנים. אף אחד לא יודע שבבית כזה ילד אחד חי בגיהינום. ילד אחר בבית אולי סובל כי הוא לעולם לא יהיה כמו אביו ועוד אחד סובל כי האם לפעמים מעירה לו  דברים בצורה שרק הוא סובל בשקט אבל מחייך יפה "כן, אמה" ושונא את שאר הילדים "המושלמים" וכן הלאה...

זאת רק דוגמה. לגדול במצוקה זה לא דבר מוזר ויוצא דופן.

חשוב מכל זה מה שאנחנו משקיעים כדי לשפר את עצמינו וללמוד איך לתת לאנשים שאהובים עלינו. זה יכול להיות טיפולים וקורסים והתנסויות אבל תמיד צריך להיות כיוון של בניה עצמית ולימוד מכל דבר. לדעת לאהוב את עצמינו כדי שיהיו לנו כלים לאהוב את מי שיקרים לנו.

וכן, יש מצוקות שכמעט אי אפשר להתרפא מהם בלי טיפול. ומותר לנו להשקיע בעצמינו טיפול במיוחד כאשר מרגישים שמי שישלם את המחיר על חיסכון זה עצמינו, הקשרים שלנו עם הסביבה ןכל מי שקרוב אלינו. אם נהיה "מושלמים" היקרים ביותר שלנו יחושו ויספגו בשקט את מה שאנחנו מנסים להסתיר ולא נבין איך הם סובלים.

הקב"ה אוהב את כולנו והיכין לכל אחד כלים כדי להמשיך לגדול מהמקום שאנחנו היום. גם מה שעברנו הוא כלי לבניה.

ועלו לי דמעות.

כל כך מזדהה עם הכאב שלך! אין לך מושג!!

שאלת איך להיות אמא נורמלית?

קודם כל לזכור חזק חזק (בעצמות, כמו שאומרים) שאת לא רוצה לגרום לילדים שלך את הילדות שאת עברת!

אותי- זה מה שהחזיק הרבה פעמים.

ולגבי אמא שלך- את יכולה רק להעריך אותה על זה שהיא נשארה לצד אבא שלך גם במצב הלא פשוט של המחלה.

יש לי עוד להרחיב אבל השעה מאוחרת מידי.

אם תרצי באישי- אני אשמח.

תוך הבעת הערכה לדעתה. והכי חשוב להקפיד על התורנות ולא לדלג

רפואה שלמה ובהצלחה.

תעודדו אותה לצאת להתנדב, בבית יולדות, בכל מקום שנותן שמחת חיים.

בית עם בעל צדיק- שמחי בכך  והשלב הבא הוא שלב הסרת הכעסים וקבלה..

יש עמותה דתית - חרדית ששמה "בית חם" שמטפלת גם בזה,

אפשר להתקשר אליהם ולבקש הכוונה מקצועית בתור בן לאמא שסובלת מדיכאון ומסרבת לטיפול, מנסיון- הם עוזרים מאוד

תגיע אליהם דרך גוגל. 

יש דבר כזה, המבוסס על צמחים וחומרים טבעיים ועוזר מיידית לדיכאון.

זה לא ממכר ואין לזה שום תופעות לוואי, גם המחיר של זה די סביר

נסה לשכנע אותה לקחת את זה, זה בהחלט לא טיפול פסכיאטרי 

מוזמן לשלוח לי מייל, אם תרצה פרטים נוספים: asvata@gmail.com

בברכה,

אורי

כל יום יש השפעה כמו של כדור נגד דיכאון.

ההליכה גורמת ליצור טבעי מוגבר של סרוטונין ועוד חומרים

שמשפיעים מאד לטובה על מצב הרוח.

אולי אם תשפיע על אמא שלך לעשות הליכה יומית

עדיף עם עוד מישהי

זה יוכל לעזור לה 

שיהיה לכולכם בשמחה

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?