שישמע בכנות מה הסיפור ומה שלומה, ממנה וממה שאבא שלך יספר עליה

והרופא יגיד לה- גברת, אני הדוקטור מחייב אותך ללכך ל... ול.. ולעשות בדיקות האילו והאילו והאילו... ונשמע שיש לך ככה וככה אבל צריך רופא מומחא לזה... 

איך ניסו לעזור לה?

לא יודעת בן כמה אתה,

אבל נראה לי שלאהוב אותה הרבה ולחבק בטוח יכול לעזור.

על פניו אי אפשר להכריח אדם לטפל בעצמו,  למעט בסיטואציות מאד ספציפיות,

וגם אז זה לא מושלם..

מאד משנה בן כמה אתה, מה נוסה עד כה,

למה היא לא מוכנה לשמוע על טיפול..

אולי דברים אחרים כן יזרום לה?

תרפיה באומנות או משהו כזה?

אולי קבוצה כלשהי?

אולי מח אחד?

משהו שיעזור לה להתחיל להיות מודעת לפחות...

לכאורה, אם היא מדברת עם המשפחה הקרובה - אז צריך להשתדל להיות נוכחים במידת האפשר. לשוחח איתה, לעדכן מה קורה עם הילדים וכו', "לסחוב" אותה להיות בעניינים ע"י שיחה.  יחס חם ונעים, רגוע ואופטימי, אוירה טובה. גם אם ההגדרה היא "קלינית" יכולה להיות לדברים הללו השפעה טובה.

אם היא נוהגת לתפור או כד', אפשר לספק לה "פרוייקטים" מהמשפחה, לבקש אם היא יכולה. זו תעסוקה שיש בה נתינה.

אם אתם יכולים, בתורנות, לבוא ופשוט לבקש אותה לצאת איתכם לאיזה מקום, יכול להיות מצוין.

לפעמים מישהי כזו שדאגה לשדר "חזקה" - תיאות אם זה יוצג בתור נתינה לכם. "תעשי טובה ותבואי איתנו".. כך גם לקניות וכד'. להוציא אותה קצת מהבית.

אח"כ תראו אם צריך עדיין מעבר לכך. אולי ניתן יהיה לשוחח מתוך שינוי אוירה.

ושאל אותם מה לעשות

יש כאן כמה שאלות מהותיות. ובטח הם ישאלו ויתנו כיוונים מה אפשר לעשות

עירעור אצלך.

תהיה חזק. 

וכנ"ל לגביך

ובנוגע לפניה לאיש מקצוע, אבי אכן עשה זאת לפני שנים, אבל זה פשוט לא הצליח, הפסיכולוג אמר שהסיפור שאמא שלי מספרת והסיפור שאבא שלי מספר, הם שתי סיפורים שונים! וזאת הבעיה בעצמה...

יותר מידי "לאחור". גם אם י בעיה, זה לא שחור-לבן. זה אותו אדם. מה שזה מסייע לך "לאחור" הבנה וכד', תיקח. מה שלא - לא. העובדה שהיא הצליחה להסוות דברים, מראה על יכולת עמידה. זה לא כאילו "אדם אחר", אלא  יותר קושי להתמודד, וכנראה היו לה תעצומות נפש.

כדבריך, זה מועיל למודעות ולהבנה של מה שהיה, אבל עיקר מה שרלוונטי זה מה עושים כעת

את זה כתבתי כדי שלא יהיה לך יותר מידי "צער למפרע", כי זה גם לא אמיתי.

לגבי כעת - הִצעתי לעיל מה ענ"ד בנושא. והערכתי היא, שדרך כזו תיתן יותר סיכוי שהיא גם תקשיב לעצה ידידותית להיפגש עם מישהו שיכול לעזור לרומם את "מצב הרוח".

קודם כל אתה ודאי מבוהל מאד. לדיכאון יש תדמית של איזו מחלת נפש נוראית שנפלה משום מקום.

כדאי שתקרא את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של דוד ברנס.

שם תוכל לראות שדיכאון הוא בסך הכול כמה טעויות בדרך החשיבה

שגורמים לאדם לראות הכול שחור ומפילים אותו לדיכאון.

על זה מבוססים טיפולי סי.בי טי. שהם היעילים ביותר כיום לדיכאון,

ועמדו במחקרים קפדניים של אלפי אנשים.

הבעיה היא שאנשים שנמצאים בדיכאון עמוק ,שכנראה אמא שלך נמצאת בו

מסתובבים בלולאה של "אני מיואש כי אין לי סיכוי",וממילא הם עושים עוד פחות

ושוקעים עוד יותר עמוק בדיכאון וכן הלאה וכן הלאה. כך שאי אפשר להתחיל בשיחות.

בדרך כלל הטיפול במצבים כאלה הוא להתחיל בטיפול תרופתי ואז אחרי כשבועיים

אחרי שהמטופל מרגיש יותר טוב, הוא נכנס לתהליך של שיחות

כשרוב  גדול של האנשים מצליחים לצאת מהדיכאון לגמרי.

לכן התחנה הראשונה היא רופא המשפחה. הוא רשאי גם לתת תרופות נגד דיכאון.

אם תציע לאמא שלך לללכת לפסיכיאטר ,סביר שהיא תכעס, ולא תסכים לעשות שום דבר.

היא תגיב כאילו התווית עליה תווית של חולת נפש.

לעומת זאת רופא המשפחה החביב והמוכר יוכל לשכנע אותה ביתר קלות,

לפחות לקחת תרופות לזמן קצר ומשם תיפתח בע"ה הדרך להצלחה ולריפוי מוחלט.

בס''ד

דיכאון זה לא ''בסך הכל כמה טעויות חשיבה''... 

זה תמיד יכלול מרכיבים קוגניטיביים, אבל אותן גישות בפסיכולוגיה שמתארות את ה, (במקרה בק), 

טוענים שיש כאן מרכיב מאוד עמוק בחשיבה שלא בקלות משתנה. 

עם זאת אין כאן מקום לייאוש, מדובר על כמה שכבות של חשיבה, את העמוקה קשה לשנות, אבל את החשיבה האוטומטית, איתה ניתן להתמודד

עם זאת, זה מאוד תלוי גם כן בבחירה של אימך לא לוותר על עצמה, ועל זה אפשר וכדאי להשתדל להשפיע, כמובן, בקבלה ודרך טובה

 בהכלה...

מה שכן, אני מאוד מסכים שגם תרופות נוגדות דיכאון יכולות לעבור. 

ולנצל את הגלים בהם אימך לא בדיכאון ולנסות לחפש כן לדבר על טיפול. זה שבעבר פסיכולוג אמר משהו זה לא סוגר הכל. 

השיטות של CBT בהחלט מעולות למענה מיידי

למרות שלא הייתי שולל פסיכוטרפיה דינמית, אם כי חשוב להכיר שכיום יש טיפולים קצרים, שיכולים להגיע אפילו למעט מאוד פגישות, 12 לדוגמא... 

מה שכן חשוב להיות ערניים לביטוים של הדיכאון: איך היא מתנהגת כשהיא בתקופות האלו. חשוב לדעת לתאר את און ההתנהגות, כמות שעות שינה, תאבון, דיבור על אובדנות אם קיים, האם יש שינוים לכיוון של מאניה לפעמים (אפוריה לפני הדיכאון ), האם החשיבה שלה נהיית איטית יותר... האם היא משתפת מישהו במה שעובר עליה בתקופות האלו וכמה... בקיצור, חשוב לשים לב.

וגם על עצמך, אם זה השפיע, לא להסס לחפש לדבר עם מישהו, לא חובה פסיכולוג, אלא שכדאי לחשוב גם על זה אם במקרה ואתה מרגיש במצוקה מהדבר ושקשה לך להתמודד ושאין מי שיעזור לך.

הרבה פעמים גם חשוב לדבר עם פסיכולוג כדי להכיר יותר לעומק לגבי דיכאון ופשוט לדעת איך להתמודד

המון כוחות והמון הצלחה!

בס"ד

קיבלתה פה רעיונות יפים.

וברשותך אוסיף עוד 2 דברים:

אולי תעשו פעילות של "התנדבות משפחתית" כמו לדוגמא שכל המשפחה הולכת לשמח ילדים חולים בב"יח (קונים דברים והולכים לשמח ולחלק להם). התנדבות יכולה לעזור לאדם להרגיש טוב. דכאון עלול לנבוע מהרגשה של "אני מיותר" "אף אחד לא צריך אותי" "אני לא מועיל לאף אחד" וכו..... (ולכן מאוד יכול לעזור העניין של ביקור קבוע מצד הנכדים והמשפחה... בתורניות ולצאת אתה קצת החוצה לנשום אוויר וכו') והתנדבות מאוד יכולה לבטל את ההרגשה הזאת. בנוסף אולי תימצא לה פעילות התנדבותית קבועה בקבוצה של בנות גילה ככה פעם בשבוע....

הדבר השני:

אקדים שאני לא בא לבטל אפילו "כהוא זה" את כל הדברים והעצות שניתנו פה כולל הקטע של רופא המשפחה וטיפול נפשי וכו' הרי ה' רוצה בהשתדלות של האדם ויחד עם זאת להאמין שהצלחת ההשתדלות והרפואה מאיתו היא בלבד.

אבל אוסיף עצה נוספת שאולי(ומאוד יכול להיות שלא אז בבקשה אל תיפגע רק רציתי לתת תשומת לב גם לנקודה הזאת) אפשר להגיד במקרה זה עליה את הדברים: "דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכפי רוב פרסומם, וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה."(מסילת ישרים).

התפילה - להכריח את אמך לקחת טיפול אתה לא יכול אבל לקחת לעצמך זמן ביום שבו אתה מתבודד בסבביבות 15 דקות עם ה' במקום שאתה מרגיש בו נעים והמקום מבודד ולהתפלל לפני ה' על אמך בפרטי פרטים - אתה כן יכול.

אפילו אם תקפיד על כך תקופה ארוכה (אפילו אם צריך כמה חודשים או שנה או יותר) ככה כל יום תתפלל על אמך אני מאמין שהדבר יועיל. :

" רבונו של עולם תראה באיזה מצב אימי נימצאת כמה קשה לה וכמה היא סובלת(ותפרט...). בבקשה אבא תרחם עליה תן לה רפואה שלמה -רפואת הנפש ורפואת הגוף לטובה ולברכה.במתנת חינם מלפנך. ואתה עושה הכל לטובה וגם החולי שלה לטובה הוא.אז בבקשה תרחם עליה שתצליח להשיג במהרה את הטובה הצפונה לה מהחולי וממילא לא תצטרך להמשיך לשלוח לה את הדיכאון. בין אם אתה יודע שהדכאון עוזר לה לאמונה בך את תזכהה שתשיג את האמונה השלמה שאתה רוצה וככה גם שתשתלח לה רפואה לא ימנע ממנה טובה בין ברוחניות ובין בגשמיות. בבקשה אבא אתה יודע עד כמה היא מסרה את נפשה על גידולי וגידול וחינוך אחי ואחיותי. בבקשה תעזור לה בבקשה תרחם עליה. זכהה לחזור בתשובה מתוך וע"י אהבה אמיתית ושלמה אותך ונחת רוח ושמחה על כל הסיבות הללו שבגללן אתה שולך לה את החולי.... ותמחל ותסלח לה עליהן.(מוזמן ללמוד על עניין ההתבודדות בספר "בשדי יער" של הרב שלום ארוש)

מביא הרה שלום ארוש בספר שכתב(נראה לי "בשדי יער") שה' יתברך רוצה שלאדם יהיה כל טוב ברוחניות ובגשמיות ורק מחכה שהאדם יבקש ממנו.....!

אמשיל משל לאדם שיצר דבר מסוים והרי ברור שרצונו הוא שהדבר שיצר כמה שיותר יצליח ויהיה מבורך ומוצלח....

יכול לנסות להציע לאמך ללמוד את הספר "בגן האמונה". אני חושב שזה מאוד מאוד יכול לעזור לה.

ושוב אני ממש ממש ממש לא בא לפסול את שאר ההשתדלויות אלא רק לתת עוד פתרון נוסף. הוא גם יכול לתת לשאר ההשתדלויות ברכה והצלחה.

רפואה שלמה

למדת אותי רבות!!

בס"ד

ולברכה במהרה.

כל הכבוד לך!

היינו אצלם בשבת, ואמא שלי הייתה במיטבה, באופן יחסי

מה שגרם לי יותר להבין, בלי לחזור בי, שהדיכאון שלה הוא פחות במובן לשכב במיטה, אלא יותר במובן של חידלון, חוסר סיפוק ועשיה, וגם בדידות עמוקה.

אני לא מומחה גדול, אבל בעיני גם זה סוג קשה של דיכאון, שאכן מדי פעם גורם להתקפים חריפים של ייאוש וחרדה ואובדן (קשה לי לדעת במדויק עד כמה, אבל מאבא שלי הבנתי שמדובר במצבים ממש - אבל ממש - לא טובים).

חברות ומכרים של אמי ניסו במהלך השנים לעזור לה, אבל היא ניערה וסימנה באיקס כל אחד כזה

והתלבטתי הרבה איך ולמה... אני בגילאי 30 +עם ילדים ב"ה, ורק היום מבינה שגדלתי עם אבא חולה נפש (משהן כמו מניה דפירסיה). מתלבטת אם ללכת לטיפול .. כי אני מרגישה ורואה איך הטראומות משפיעות לי לרעה על הזוגיות והילדים.

ההורים שלי לא התגרשו ואני לא מסוגלת להגיע לבית שלי איפה שגדלתי קודם כל קשה לי לראות אותו , וגם אם אני נמצאת שם זה מחזיר לי את כל הדברים שהיה שהיינו ילדים (בעיקר אלימות מילולית כלפי אימא שלי, משהו מזעזע... מי שמכיר את ההפרעה יודע). אני לא נוסעת להורים שלי לשבת ואפילו לא יודעת אם אימא שלי מבינה למה. פשוט לא מגיעים... בין האחים אנחנו לא מדברים על זה , פשוט מתעלמים. בעלי הצדיק אומר שלי שהכל משמיים ושלכל אחד יש התמודדות, אבל הייתה לי מחשבה לשתף בפורום ולשאול- האם אני היחידה? האם יש עוד כאלו שלא הייתה להם ילדות מושלמת שרק חיבקו אותם והעצימו אותם בלי סוף?  אני מדוכאת מזה ומקנאה הרבה פעמים באלו מסביב שאומרות "איזה כיף אבא שלי קפץ לבקר אותי ולקח את הילדים " או "התייעצתי עם אבא שלי", אלו דברים שמעולם לא היו לי ולא יהיו. מקנאה באלו שהייתה להם ילדות מושלמת ולא כמוני שהתביישתי להביא חברות הביתה שאולי פתאום תהיה לאבא שלי התקפת צרחות ... כועסת על המערכת שגדלתי בה שלא זיהתה את הקושי שהסתרתי כל הזמן, כועסת על המשפחה המורחבת שעזרו לטאטא את הבעיה ולא חשבו על הילדים הקטנים בבית שרואים הכל ובוכים בלילה בכרית שלא ישמעו. כועסת על אימא שלי שלא התגרשה ובנתה לנו בית חדש ונורמאלי, והמשיכה את החיים כאילו אין כלום. כאילו הכל בסדר. כועסת על המציאות בזה שאני סוחבת על עצמי סוד ענק שעד היום צריך להסתיר אותו מהילדים שלי, מההורים של בעלי ועוד ועוד. קשה כ"כ לחיות עם סוד. נמאס מזה. 

אם יש עוד מישהו שעבר משהו דומה רק שיגיד לי וייתן לי עצות איך היום אני כאימא יכולה להיות נורמאלית ולא לשקוע בדכאון.. כי זה אכן קורה לי הרבה פעמים. 

סליחה שהארכתי.. וכמו שהרבה כותבים לפעמים עצם הכתיבה עשתה לי טוב. 

[באמת קשה...]

תשמחי שיש לך בעל כזה. תשמחי קדם כל בהווה - יש לך בעל, ילדים, בנית משפחה.

ותסתכלי על ההמשך, העתיד. כמו בתשובה, שהעיקר זה תיקון העתיד - ואח"כ מטפלים בדקדוקי העבר.

ולצורך העתיד, החשוב זו "ההבנה ההפוכה", מה את רוצה שילדייך יקבלו, איך את רוצה שיהיה יותר טוב - זה יתן לך כח. שמחת חיים. כעת תלוי בבחירתך, לא במה שמישהו אחר עושה.

אל תרבי בקנאה, כל אחד לוקח את ההתמודדות שלו. יש כאלה ש""מתייעצות עם אבא", אבל יש בעיות בבית.. אז כמובן הכי טוב שהכל מושלם - אבל בעוה"ז אין מעמידין אדם בנסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו, ועדיף לקחת, בדיעבד, כאתגר לעליה ולהוצאת כחות טובים וחיוביים, שוודאי קיימים, לפעל - מאשר ב"התחשבנות" למה היה לי כך וכך..

כדאי אולי קצת לראות את הצד של הכוונה לטובה של אלו שדנת אותם לכף חובה, המערכת, משפחה, בוודאי אמא שלך - שכולם ראו בהתנהלותם "הבלגה" לצורך אי פירוק.  קשה מאד להחליט ששבירה טובה יותר, אז אנשים נזהרים.

אל תסתכלי על עצמך כ"מסתירת סוד". התפקיד שלך אינו למסור דו"ח על כל מה שעברת בילדותך. בעלך, הנפש הקרובה, יודע. הגיב בצורה יוצאת-מן-הכלל, זהו. לאחרים את לא "סוחבת סוד" - את פשוט טובה ומתחשבת בהם, ולא חושבת שהם צריכים לסבול בשביל איזו "פריקה" שלך.  הרי ברור שלילדים מידע כזה על הסבא רק מזיק ויכול להבהיל.. להורים של בעלך לא תצמח כל טובה מכך. אולי רק לה"ר  ויחס לא מכבד כלפי אביך. מה הענין...

אל אבא שלך, אולי הכי טוב להסתכל גם ברחמים. כולל העבר. זה יכול להקל. הרי סה"כ, הוא חולה במידה מסויימת. בוודאי סבל מזה שהוא כך. רחמנות.

והנה, ליתר ביטחון - גילית פה את הסוד... בלי לקלקל לאף אחד.

את יכולה להיות אמא טובה, מעולה. כל פעם שיעלה לך משהו כזה מהבית - תגידי, בתור גדולה, רחמנות עליו.. ואח"כ תגידי לעצמך - יאללה, לשמח את הילדים.. תשובת המשקל למה שעברתי ולמה שאני לא רוצה שיהיה להם. כך תשמחי את עצמך ואותם. תתעצמי עם הנתינה להם, לבעלך. תתני גם לעצמך זמנים נינוחים - ותתפעלי ממעשה ה', שהרים אתך משם ונתן לך לבנות בית, להיות יכולה ליצור משפחה מחדש, דגם משופר. תיקון.

כמה שתתרגלי לעין חיובית, בונה, משתמשת בעבר כדי להדגיש מה הטוב שצריך להיות כעת, כך תרגישי יותר בטוחה בזה.

וגם, למצוא את זמני החיוב מהעבר, שבוודאי היו גם כן - ולהגיד לעצמך, שם האמת.

דברי בטלפון עם אמא שלך, ואם יש זמנים רגועים - גם אם אבא. סה"כ, מסכן שכך עלה לו.

ותשתדלו להרבות יחס טוב בין האחים - גם זה דבר טוב שיצא מהבית שם - יש אחים. זה לא מובן מאליו.

הצלחה רבה, התעודדות וצמיחה.

קודם כל תודה לך דן. זה בסדר אם אקרא את מה שכתבת שוב ושוב?  אולי אדפיס את זה ואשים בארנק או משהו...

וגם תודה לכן אמיר, ואקראית. תודה שכתבתם... לא מאמינה שאקראית כך כותבת... 

באמת הנה אני מול המחשב, חיכיתי לראות הבוקר מה יכתבו לי... 

ניסיתי פעם ללכת לטיפול (ואני אנסה שוב אני בטוחה) אבל אני חושבת שמה שכתבתם לי זה באמת מה שהרבה שנים

הייתי צריכה... פשוט לא להיות לבד. פשוט להגיד את הדברים. זה כרגע הטיפול שלי .

מתלבטת אם לבכות עכשיו, קצת... אולי לקרוא שוב את מה שכתבתם ולקחת את זה איתי.. וואו כמה דברים שמדברים אלי ונוגעים בי בדיוק בנקודות הכואבות וגם החזקות שלי (כן כן יש לי כאלו אני יודעת שה' נתן לי ).

אני צריכה לרשום את הטיפים ולבצע אותם. 

צריכה להתחזק באמונה. אבל זה קשה, אני יודעת שאתם מבינים אותי. 

שוב תודה. פחדתי לגלות בבוקר שאין תגובות... שאכן כמו שחשבתי אני לבד בסיפור הזה... 

תודה רבה , תדעו שעשיתם מצווה אמיתית עם מישהי מקסימה שהרבה אנשים אוהבים אותה

אבל לא יודעים באמת איזה משא ואיזה קושי היא עברה או עוברת. 

שוב תודה, אני ממש מעריכה את מה שכתבו פה, מדהים איזה חסד אנחנו עושים אחד עם השני במסגרת הזאת.

ואני שמחה, שמחה שהיה לי את האומץ לכתוב פה אתמול , בעקבות מי שפתח את השרשור, ואני מקווה גם בשבילך רק דברים טובים והרבה שמחה... 

וזה נכון; למילים שנאמרות, בוודאי אם בכוונה אמיתית לעזור מתוך "התכווננות" אל  הענין - יש כח גדול. לא סתם הדגישה התורה, וחכמינו מתוכה, את כח הדיבור.

ובוודאי שאם מישהו רואה שדברים כלשהם כיוונו לענין ועוזרים, טוב לחזור עליהם ולהתחזק.

מאד משמח אם הצלחנו לעזור, בוודאי למישהי כמוך, שכחותיה, ושל בעלה, ניכרים מתוך דבריה. ותודה על הכרת הטוב.

"רק חזק ואמץ"..

ראיתי את האתר שלך וממש התלהבתי. מקסים. איזה שפע מהמם של דברים. 

תודה על כל מה שכתבת.. אני מבינה שאתה בטח מתחום הטיפול ויש לך סיעתא דשמיא.. 

אני קוראת ונדהמת איך "קלעת" לשורש הדברים...איך? 

המון תודה , באמת. 

אם את פותחת קבוצת תמיכה אני באה.

יש לי הרבה מה ללמוד..

וחוץ מזה יש ספר שנקרא "סלח להוריך ושקם את חייך " או משהו כזה, יש את זה באינטרנט.

זה עוסק בדיוק בנו...

אני יודעת שהספר הזה קיים אבל עדיין לא בשלה לקרוא אותו. אולי תרצי....

שולחת אהבה וחום ... גם בלי להכיר אותך...

גם אני גדלתי עם אבא כזה.

לפעמים צעקות, לפעמים התעלמות, פחד מהתפרצויות. אצלנו כן מדברים על זה בין האחים, כשלמישהו ממש קשה זה עוזר לפרוק. בנוגע לטיפול- הרגיש לי מיותר אבל זה ממש תלוי באדם.

לא הייתי כועסת על כל העולם במקומך כי זה לא עוזר. כשלמדתי להכיר את המערכת הבנתי שאין סיכוי שמישהו היה עולה על הצרות אצלי כשכל כך התאמצתי להסתיר הכל ושבכלל לכל אחד יש את הצרות שלו ואם תחפרי מספיק בדרך כלל תמצאי משהו. ועל אמא שלי אני בעיקר מרחמת- גירושים זה לא פשוט והיא כנראה פחדה להיות מסורבת גט.

לא יעזור לך להתרכז בעבר צאי מזה מחוזקת והמשיכי את חייך. עצם זה שאת עדיין כל כך חיה את הסיפור הופך את זה לסוד גדול. אני מעדיפה לראות בזה איזשהו חלק בהיסטוריה שלי שהיה ונגמר כי מזמן אני כבר לא גרה בבית וזה כבר לא באמת משפיע עלי. 

והכי חשוב- זה לא את זה אבא שלך! את לא אשמה וזו לא הבעיה שלך. רחמי עליו והמשיכי הלאה. אל תשקעי ברחמים עצמיים, לי זה לא עזר..

בהצלחה

אותי ניחם מישהו שלימד אותי פסיכודרמה. הוא סיפר שכשהלך להכשרה במוסד לחולי נפש הוא פתאום הרגיש ...בבית!!!

לחלק מהאנשים זה נשמע בדיחה, אבל זה לא.

עבור אחוז גבוה של אוכלוסיה זאת המציאות.

למדתי עם baby-boomers מכל הגילאים. חלקם ילדים של ניצולי שואה, חלקם ילדים של הורים שעלו ממדינות שבהם סבלו ובארץ סבלו ממצוקות נוספות וחלק גדול ממשפחות עם היסטוריה של כל סוגי הבעיות הנפשיות ואפילו אנשים שבאו ממשפחות "מושלמות" לכולנו היתה רמה כלשהי של מצוקות נפשיות. ככל שהמצוקות היו יותר קטנות היה יותר קל לאנשים להביע אותם בקבוצות. כך שהסתבר שאלו שהיו נראים כאילו הכל מושלם לרוב היה להם סיפור יותר קשה.

תדעי לך שרוב האנשים שתכירי לעומק מסתירים מצוקות ואלו שגדלו במשפחות מושלמות יותר, לפעמים מתפרקים במשברים ולא תמיד יש להם מודעות מספקת להבין את הילדים שלהם.

מצוקות שונות הם בעצם החיים! הסתרת המצוקות זה בעצם הרושם המוקפד...ואין ברירה כולנו חייבים להדחיק ולהסתיר כי לא היית רוצה ללכת ברחוב שכל אחד מביע בכל שעה את מצוקתו המוסתרת...

את יכולה לדמיין, למשל, ילד/ה של פרופסור אהוב ומוכשר ולמרות מי שהוא ודברים יפים שהוא עושה למען המשפחה יש ילד בבית שמשום מה חש גועל כלפיו? יש להם הכל בעצם אבל אותן ילד שגם מסתיר את הרגש הזה חי עם רגשי אשמה ומצוקה ואף אחד לא יודע מזה. הכל נראה לנו מושלם בבית ומעורר את קנאת ילדי השכנים. אף אחד לא יודע שבבית כזה ילד אחד חי בגיהינום. ילד אחר בבית אולי סובל כי הוא לעולם לא יהיה כמו אביו ועוד אחד סובל כי האם לפעמים מעירה לו  דברים בצורה שרק הוא סובל בשקט אבל מחייך יפה "כן, אמה" ושונא את שאר הילדים "המושלמים" וכן הלאה...

זאת רק דוגמה. לגדול במצוקה זה לא דבר מוזר ויוצא דופן.

חשוב מכל זה מה שאנחנו משקיעים כדי לשפר את עצמינו וללמוד איך לתת לאנשים שאהובים עלינו. זה יכול להיות טיפולים וקורסים והתנסויות אבל תמיד צריך להיות כיוון של בניה עצמית ולימוד מכל דבר. לדעת לאהוב את עצמינו כדי שיהיו לנו כלים לאהוב את מי שיקרים לנו.

וכן, יש מצוקות שכמעט אי אפשר להתרפא מהם בלי טיפול. ומותר לנו להשקיע בעצמינו טיפול במיוחד כאשר מרגישים שמי שישלם את המחיר על חיסכון זה עצמינו, הקשרים שלנו עם הסביבה ןכל מי שקרוב אלינו. אם נהיה "מושלמים" היקרים ביותר שלנו יחושו ויספגו בשקט את מה שאנחנו מנסים להסתיר ולא נבין איך הם סובלים.

הקב"ה אוהב את כולנו והיכין לכל אחד כלים כדי להמשיך לגדול מהמקום שאנחנו היום. גם מה שעברנו הוא כלי לבניה.

ועלו לי דמעות.

כל כך מזדהה עם הכאב שלך! אין לך מושג!!

שאלת איך להיות אמא נורמלית?

קודם כל לזכור חזק חזק (בעצמות, כמו שאומרים) שאת לא רוצה לגרום לילדים שלך את הילדות שאת עברת!

אותי- זה מה שהחזיק הרבה פעמים.

ולגבי אמא שלך- את יכולה רק להעריך אותה על זה שהיא נשארה לצד אבא שלך גם במצב הלא פשוט של המחלה.

יש לי עוד להרחיב אבל השעה מאוחרת מידי.

אם תרצי באישי- אני אשמח.

תוך הבעת הערכה לדעתה. והכי חשוב להקפיד על התורנות ולא לדלג

רפואה שלמה ובהצלחה.

תעודדו אותה לצאת להתנדב, בבית יולדות, בכל מקום שנותן שמחת חיים.

בית עם בעל צדיק- שמחי בכך  והשלב הבא הוא שלב הסרת הכעסים וקבלה..

יש עמותה דתית - חרדית ששמה "בית חם" שמטפלת גם בזה,

אפשר להתקשר אליהם ולבקש הכוונה מקצועית בתור בן לאמא שסובלת מדיכאון ומסרבת לטיפול, מנסיון- הם עוזרים מאוד

תגיע אליהם דרך גוגל. 

יש דבר כזה, המבוסס על צמחים וחומרים טבעיים ועוזר מיידית לדיכאון.

זה לא ממכר ואין לזה שום תופעות לוואי, גם המחיר של זה די סביר

נסה לשכנע אותה לקחת את זה, זה בהחלט לא טיפול פסכיאטרי 

מוזמן לשלוח לי מייל, אם תרצה פרטים נוספים: asvata@gmail.com

בברכה,

אורי

כל יום יש השפעה כמו של כדור נגד דיכאון.

ההליכה גורמת ליצור טבעי מוגבר של סרוטונין ועוד חומרים

שמשפיעים מאד לטובה על מצב הרוח.

אולי אם תשפיע על אמא שלך לעשות הליכה יומית

עדיף עם עוד מישהי

זה יוכל לעזור לה 

שיהיה לכולכם בשמחה

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.