את כל הדרך מהבית לשם אני בכלל לא זוכרת..השתדלתי לא לחשוב.
הגעתי
ולא היה לי מושג מה לעשות!איך בכלל??מי אני שאגש לשרה או אחד הבנים?מה לי יש לתת להם?!איך אני,ששנים לא ראיתי אותם-יכולה לעזור להם במשהו כרגע?כאילו"טוב שנזכרתי שהם קיימים"...
ואז היא ראתה אותי
והיה חיבוק
ופתאום אני שמה לב כמה הבית קטן ביחס למה שזכרתי...הרי פעם אחרונה שהייתי כאן היתה לפני שנים,הייתי ככ קטנה...
ואחזנו ידיים והשתדלתי לחייך אליה ולא להתפרק
כי הרי-אני אמורה לנחם אותה ולא להפך!
והדמעות כבר על הריסים
והיא מחייכת
אלי
ולאט לאט אני נרגעת
ואומרת שבעז"ה ההורים יבואו בערב
כי לא ידעתי מה לאמר..
והיא חייכה
ו"וואי,כמה את דומה לאמא שלך,אותו חיוך!"
ו"רוצה שאני אקרא לאביעד?"
-"עזבי,בואי לא נעשה לו פאדיחות מול כולם"
ואני כבר צוחקת
צחוק רועד כזה וקצת בוכה
אבל היא מחזיקה לי את היד
אז אסור לי להתפרק..
ברחתי למטבח,
עזרתי קצת
מה שהיה
וברחתי לאוטובוס,
עדיין רועדת.
בלי להסתכל לה בעיניים פעם אחרונה,
בלי להראות לאביעד שהייתי שם כי אני זוכרת אותו ואת אחים שלו וזוכרת את החברות שלנו
פשוט ברחתי
כי-מה בדיוק אמורים לעשות בניחום אבלים?!


