על כמה אני מעריכה אותך.
לגמרי לבד פילסת לך דרך, הארת פינות חשוכות שאיש לא מעז להביט בהן.
הם אומרים: "לא מדברים על זה", או "זה פשוט לא נכון. תני לזה את הזמן שלו".
הם לא מבינים. אפילו החכמים שבהם, אפילו המנוסים.
וגם אלו שמסכימים שמותר וצריך לדבר על זה, שלא שומרים סודות בבטן, הם זורקים אל חלל האוויר סיסמאות שלא מועילות לאף אחד באמת. הם עושים ממנו אנשים חלשים ומסכנים.
אנחנו לא, מי כמוך יודעת.
אנחנו הכי חזקים שיש, לכאורה. אבל האחרים, הם מזהים את נקודות החולשה שלנו.
ויותר מזה, וחוץ מזה, ובכלל בלי קשר-
יש בי משהו שרוצה לאת החוצה. ובגלל העולם, הוא יכול לצאת רק בצעקה. אבל העולם שקט כל כך, והצעקה, או שלא תישמע, ואז אהיה סתם מוזרה, או שתישמע מדי. והיא תחתוך אותי ואותם. הם יברחו ויאשימו אותי, אני אמשיך לכאוב.
לצעוק או לא לצעוק?
כי בינתיים זה אוכל אותי, מה שאת צועקת. הסוד הזה.
מה יש בך, שגורם לכולם להעריך אותך כל כך? (או לשנוא אותך כל כך, אבל זה נובע בעיקר מחוסר הבנה, אני יודעת.) איך זה שיש בך כוח כזה עצום לעשות מה שאף אחד בארץ הזו לא עושה? איך את יכולה להוציא את זה החוצה בלי לפחד?
הלוואי שהייתי כמוך. אנחנו כל כך דומות, אני קוראת את זה בך. יש בנו אותם דברים שרוצים לצאת החוצה. ואת מוציאה אותם יפה כל כך, במילים מדויקות כל כך.
למה המילים שלי נשארות בפנים? ממתי אני מפחדת מכאב ומתרחקת ממנו?
אולי אני מדחיקה יותר מדי. אולי אני מתרחקת. ככל הנראה.
אבל אני מנסה, את יודעת? זה רק שכל יום עוד ועוד אנשים, אפילו אלה שהכי סמכתי עליהם, אומרים לי להתרחק מזה. לשתוק. להתעסק רק בטוב ובשמח.
ויודעת מה, אני מאמינה בפסיכולוגיה. ואני מאמינה שבמקומות חשוכים צריך לגעת, וצריך להאיר אותם. כמוך. כמו מה שאת עושה.
אני חזקה יותר מבשנה שעברה. מצאתי בי כוחות, מצאתי בי שמחה. אני רק צריכה לזכור לא להתעלם מהמקומות החשוכים, ולמצוא איך להאיר אותם.
תודה על השיעורים שאת מלמדת אותי, אישה יקרה. תודה שנתת לי יום אחד של אושר כמוהו מעולם לא חוויתי. תודה על המילים שלך. תודה שקראת לי אהובה. תודה שאת אוהבת כל כך את הילדים שלך, ונופים, ואוכל, ומוזיקה, וכל כך הרבה אנשים. תודה שלמדת לקבל ביקורת, והראת לי מהו חיוך אמיתי.
תודה על מה שיצרת.
ותודה ששיחררת אותי ממך.
אני עוד לא הולכת, אבל גם זה יקרה.
לגמרי לבד פילסת לך דרך, הארת פינות חשוכות שאיש לא מעז להביט בהן.
הם אומרים: "לא מדברים על זה", או "זה פשוט לא נכון. תני לזה את הזמן שלו".
הם לא מבינים. אפילו החכמים שבהם, אפילו המנוסים.
וגם אלו שמסכימים שמותר וצריך לדבר על זה, שלא שומרים סודות בבטן, הם זורקים אל חלל האוויר סיסמאות שלא מועילות לאף אחד באמת. הם עושים ממנו אנשים חלשים ומסכנים.
אנחנו לא, מי כמוך יודעת.
אנחנו הכי חזקים שיש, לכאורה. אבל האחרים, הם מזהים את נקודות החולשה שלנו.
ויותר מזה, וחוץ מזה, ובכלל בלי קשר-
יש בי משהו שרוצה לאת החוצה. ובגלל העולם, הוא יכול לצאת רק בצעקה. אבל העולם שקט כל כך, והצעקה, או שלא תישמע, ואז אהיה סתם מוזרה, או שתישמע מדי. והיא תחתוך אותי ואותם. הם יברחו ויאשימו אותי, אני אמשיך לכאוב.
לצעוק או לא לצעוק?
כי בינתיים זה אוכל אותי, מה שאת צועקת. הסוד הזה.
מה יש בך, שגורם לכולם להעריך אותך כל כך? (או לשנוא אותך כל כך, אבל זה נובע בעיקר מחוסר הבנה, אני יודעת.) איך זה שיש בך כוח כזה עצום לעשות מה שאף אחד בארץ הזו לא עושה? איך את יכולה להוציא את זה החוצה בלי לפחד?
הלוואי שהייתי כמוך. אנחנו כל כך דומות, אני קוראת את זה בך. יש בנו אותם דברים שרוצים לצאת החוצה. ואת מוציאה אותם יפה כל כך, במילים מדויקות כל כך.
למה המילים שלי נשארות בפנים? ממתי אני מפחדת מכאב ומתרחקת ממנו?
אולי אני מדחיקה יותר מדי. אולי אני מתרחקת. ככל הנראה.
אבל אני מנסה, את יודעת? זה רק שכל יום עוד ועוד אנשים, אפילו אלה שהכי סמכתי עליהם, אומרים לי להתרחק מזה. לשתוק. להתעסק רק בטוב ובשמח.
ויודעת מה, אני מאמינה בפסיכולוגיה. ואני מאמינה שבמקומות חשוכים צריך לגעת, וצריך להאיר אותם. כמוך. כמו מה שאת עושה.
אני חזקה יותר מבשנה שעברה. מצאתי בי כוחות, מצאתי בי שמחה. אני רק צריכה לזכור לא להתעלם מהמקומות החשוכים, ולמצוא איך להאיר אותם.
תודה על השיעורים שאת מלמדת אותי, אישה יקרה. תודה שנתת לי יום אחד של אושר כמוהו מעולם לא חוויתי. תודה על המילים שלך. תודה שקראת לי אהובה. תודה שאת אוהבת כל כך את הילדים שלך, ונופים, ואוכל, ומוזיקה, וכל כך הרבה אנשים. תודה שלמדת לקבל ביקורת, והראת לי מהו חיוך אמיתי.
תודה על מה שיצרת.
ותודה ששיחררת אותי ממך.
אני עוד לא הולכת, אבל גם זה יקרה.
