בואו נספור את הדברים
שגורמים לי לרצות להאמין
להרים את העיניים
כמו אברהם בשעתו
ולספור כוכבים
ולספור אלהים אחד אחד
לתלוש אותם מהרקיע.
אז לעמוד בריק
להביט ימין ושמאל ולדעת
שאחד,
והנה ספרנו אחד.
או אולי קצת לפני
בצלע כואבת אחת
שזועקת מבפנים
את האמונה שיש חיבור
בסופו של דבר
שמחיכוך נוצרים לא רק חום
לא רק אש.
והנה, יש כאן שניים
וירא אלהים כי טוב.
ויבדל בין האור לבין החושך
ולחושך קרא משה
וגם לאור קרא משה.
והנה יש כאן שלוש.
זה עמוק
'יש כאן שלוש'
בטח לקחתי למקום ממש אחר
כדי להתחפר בו כשהסערה תבוא (כמו המשנה במסכת אבות על העץ עם העלים והעץ עם השורשים, כן?)
היי, לקחת, זה כבר טוב.
"בעצם, אתה סוג של ליבובצי'אני שרק משתמש במונחים חסידיים, וזה הכי טראגי מבחינתך".
וזה היה כזה.
פוף.
אגרוף בבטן.
או של הפרשנות שלי.
אני ממש מקווה שזה רק הפרשנות שלי.
פרשנות של תרבות גויית ששטפה אותנו בגלות כזאת עמוקה שאנחנו טובעים. שאנחנו חושבים שאנחנו כבר מרימים ראש ונושמים, אבל בעצם, אנחנו עדיין בבועה הזאת. גם הנשימה שלנו מושפעת מהתרבות הזרה הזאת. מעבודה הזרה הזאת. מה העבודה הזאת לנו?? למה אנחנו שקועים בזה כל כך עמוק? מתי, מתי נעיז להכיר את הגדול יותר, את האמיתי יותר? את הפחות פופולארי בעולם, אבל אמיתי ונכון לנו כ"כ. מתי הקליפות הזרות יסדקו ויעלמו, שנקרא מעליהן.
הצילו.
סליחה משה, זה לא קשור אליך.
ברור שהתכוונת לאחד. אבל אחד אחד זה שניים. אולי גם התלישה מהרקיע, לא יודעת כבר.
אבל זה הכי חזק בסוף. כי הנה, יש שלוש.
האמת, שעכשיו קראתי את זה עוד פעמיים.
ואני לא רואה את מה שראיתי בבוקר..
אז כנראה זה לא אתה, זאת אני
לקחתי בדיוק ההפך
נמ
ואגיד רק שנגעת בי קצת
ויש פה אנשים שיגיבו הרבה יותר טוב ממני
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
