הפעם החלטתי לשתף.. וסליחה מראש אם זה קצת מבולגן..
אני פשוט לא מרגישה שלימה עם עצמי! לא מרגישה שלימה עם הדרך שלי ועם מה שאני עושה בחיים. בסהכ מבחינת השכל וההגיון ברור לי שדרך של תורה זו הדרך הכי נכונה ובריאה לחיים וגם ברור לי (מבחינה שכלית) שאני רוצה בן זוג שיהיה בן תורה ושהתורה תהיה משמעותית בחיים שלו..
אבל.. מבחינת הרגש שלי אני ממש לא מחוברת לזה. הכי מובן לי למה צריך ללכת בצניעות אבל אני לא מרגישה מחוברת לזה לא מרגישה קשר נפשי למצוות ולתורה.. שמעתי הרבה פעמים בחיים שלי על זה שאדם הולך בדרך התורה זה נותן לו משמעות לחיים ואני לא מרגישה ככה!! לפעמים פשוט בא לי לזרוק הכל לטוס לאיזה שנה שנתיים להשתחרר לעשות מה שבא לי.. אני פשוט מתוסכלת!! מקנאה באחיות שלי ובחברות שבאמת שלימות עם הדרך שלהן ומחוברות אליה..
ושלא תבינו לא נכון אני לומדת כרגע חינוך ועובדת במסגרת עם נוער וכשמתווכחים או שואלים אותי שאלות על הדת הכי ברור לי למה זו הדרך הטובה והנכונה.. ועדיין אני פשוט מרגישה רחוקה נפשית מכל זה..

אני נמצאת בשלב שיש הצעות ונורא מפחיד אותי לצאת כשאני לא מחוברת לדרך שלי.. מצד שני אולי הקשר אם אדם שמחובר יחבר אותי גם ומצד שלישי מפחדת שיום אחד הכל יתפרץ ואני פשוט אהיה דתלשית או משו פושר..

מתוסכלתתת

