השבר קשה. כואב. הקב"ה שובר אותי לגמרי כדי לבנות אדם אחר.
ולא, זה אפילו לא משל. אני לא יודע אם תבינו, אבל כמו שיש בגשמיות דברים שבירים שאפשר לקחת ופשוט לנתץ, מסתבר שגם הנפש היא כזו. ממש. זה לא גשמי, אבל זה מנופץ.
אני מרוחק לגמרי מעצמי, מנוכר לעצמי לגמרי (וק"ו ביחס למה שאני רגיל, להיות קרוב מאוד ומודע מאוד לעצמי, ב"ה). כל-כך הרבה זמן לא התאפשר לי להיות עם עצמי, ולא כי לא רציתי. לא שעה, שעתיים, יום או יומיים. גם לא שבוע או שבועיים, חודש או חודשיים. בגדול, למעלה משנה. וזו היתה תקופה כ"כ קריטית, כ"כ הרבה השתניתי בה. כנראה יותר מאי-פעם בחיי. אולי ניתן להשוות לזה רק את תחילת הלימוד בישיבה, אבל אז זה היה בעיקר בחצי משיעור א', והלאה משם זה כבר נמשך בשינויים בקצב רגיל (כי אדם תמיד משתנה). אבל למרות שקריטי, לא הייתי שם מבפנים, קרוב, מאזין, מקשיב לעצמי. לא. תנאי החיים לא איפשרו לי, נגד רצוני. גם לא ממש הפנמתי שאני לא נמצא בפנים. לא מספיק הייתי בפנים כדי להבין שאני לא בפנים...
גם להיות קשור לתורה ולקב"ה לא הצלחתי בזמן הזה. כמובן, הכל קשור זה בזה.
אבל!
תודה לך, אבא, על תורה ומצוות שאתה נותן לנו. יש כאלה שבזמן שהם נשברים, הם מתרחקים מזה. זה מקשה עליהם. אני משתדל מאוד לא להתרחק. לפחות לא מהצד המעשי. לשמור על גבולות ההלכה. להתפרק, לעשות דברים לא ראויים אולי - לילות לבנים מול סדרה, אבל בלי לעבור על ההלכה. שהכל יהיה בצניעות. ואח"כ אולי היום נדפק כולו, ואולי גם זמני תפילות והתפקוד נפגעים, וכמובן שהתפקוד הוא עבודת ה'. אז עבודת ה' נפגעת, כן. אבל הרמה הבסיסית ביותר, הלכה, זה מינימום.
ובזה, אבא, בזה אתה שומר עלי ממש בגופך. המצוות הם גופך, שמת בהם את עצמך, ואתה עצמך ממש עומד שם, וחוצץ. שם את הגבול. שהנפילה בעבודת ה', השבר, המרחק, יהיו קשים, כואבים. יתנו מקום לשינוי. להרוס את כל מה שקיים וליצור אותי אחר. כמעט ברמה של פיצול אישיות... שאני לא מכיר בכלל את מי שאני פתאום. אבל השבר יישאר בתוך המסגרת. יהיה זמני וחולף, כדי לשבור את מה שקיים במעטפת, אולי המעטפת כולה עד הפרט והכלל האחרונים, אבל המעטפת. לא הנשמה עצמה.
השבר קשה, וכואב. אני לא מכיר את עצמי. אני עושה שטויות.
ותודה לך, אבא, שלימדת אותי דברים שנותנים גבולות. שמאפשרים, באמת באמת, להישבר.
תודה, אבא.
אההההההההההה (זעקת כאב)
